פסטיבל ג’אז תל אביב – חוויות ומחשבות

חייבת להתחיל בבנין הסינמטק החדש, שבאמת, פשוט כל כך מכוער ונטול השראה שלא יאומן שמישהו תיכנן ועיצב אותו במחשבה תחילה, ויתרה מזאת – קשה להאמין שמישהו (להלן: משלם המיסים) שילם על זה.

הכניסה היא כמו כניסה לקניון מפואר. זו התחושה. הכל גדול ומנוכר ונטול נשמה.

המדרגות. (למעבר בין קומת הכניסה לקומות שמעל ומתחת) צרות להפליא וקטנות מלהכיל את כל האנשים שאמורים להכנס באולמות הגדולים (והמכוערים, להפליא. מזל שאולם 4, הקטן יותר, צבוע בכחול. קצת הקלה בעיניים מכל האדום שמציף מכל עבר).

הקומה התחתונה, בה יש שני אולמות ואת השירותים, מרופדת כולה – רצפה וקירות – בשטיח מקיר לקיר בצבע אדום, עם הדפסה שחורה של ציטוטים מסרטים (שמיותר לציין, רובם סרטי “מופת” כמו אסקימו לימון). כואב, כואב בעיניים.
צפוף לנו, ומכוער לנו בעיניים:

השירותים. רציתם להקל על כאב הראש שמתפתח לאיטו, ולפחות לרוקן את השלפוחית? שירותי הנשים מוחבאים בקרן זוית בתוך מסדרון (מרופד בשטיח אדום + כתוביות…), ומעוצבים כמיטב מועדוני שנות השמונים במשבצות אדום-לבן.

ולפסטיבל.
אמנם הלכתי רק לשלוש הופעות, אבל ניסיתי לבחור את אלו הפחות מוכרות ופחות מובנות מאליהן עבורי.
והיום זה השתלם – ובגדול. שלישיית דימיטרי בודורוב, עם החלילן תיאודסי ספאסוב היו מרגשים, מיוחדים וצנועים כל כך, שקשה היה שלא להתרגש. עיבודים ג’אזיים של מוזיקה בולגרית עממית, בעדינות ויופי ונשמה גדולה. יצאתי מרחפת מהאולם, ממש כך.

גם בהופעה של קובי ישראלית ואורן מרשל נהניתי. אקורדיון, טוּבּה, תופים וסקסופון, כאוס ושטויות ומוזיקה יהודית, כולם חוברים להם יחד לרעש מופלא, כשברקע מנשבת רוחית יהודית/בלקנית. משהו אחר לגמרי, ואין לי ספק שזו אחת היציאות המפתיעות בפסטיבל, ובכלל.

ההופעה של תזמורת האפרו-ג’אז, הרכב בינלאומי (ישראלי ברובו),  בניצוחו של הגיטריסט הישראלי סיימון בלילטי, בעיקר הרגיזה אותי. לא משום שהמוזיקה לא היתה טובה, אלא משום שהיה ברור שרוב הקטעים מאולתרים, והתחושה הכללית היתה של been there, done that – שום דבר מיוחד לא קרה שם, למרות אוסף הנגנים המוכשרים.
אה, וסימון בלילטי פשוט הגעיל אותי עד עמקי נשמתי, כשישב כל ההופעה ולעס מסטיק, וכשדיבר עם הקהל, בין לעיסה אחת לשנייה, אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אומר.

* כוכבית לציין שמתוך שלוש ההופעות שראיתי זו של שלישיית דימיטרי בודורוב היא היחידה של אמנים שאינם ישראליים, ועצם העובדה שהם היו לבושים יפה ושהם לא לעסו מסטיק על הבמה, כבר ריגשה אותי, עוד טרם תחילת ההופעה המקסימה שלהם. בכלל, להקה שבאה עם צניעות אמיתית, ואהבה אמיתית. האגו לא תפס שם מקום על הבמה – אפילו לא אצל החלילן (אח, איזה גבר מרשים), שהוא אחד המוזיקאים הגדולים של בולגריה.

* ועוד כוכבית – פנייה נרגשת למוזיקאים ישראלים. בבקשה, אל תעלו להופיע על במה כשאתם לועסים מסטיק. לא רק שזה לא מכובד, זה דוחה. ממש. ואנא אנא אנא מכם – אל תדברו לקהל תוך כדי לעיסת מסטיק! פשוט לא.

5 Responses to “ פסטיבל ג’אז תל אביב – חוויות ומחשבות ”

  1. שלומית

    מסכימה איתך לגבי הסינמטק – האולמות עצמם אחלרה, אבל המבנה דיסהרמוני ולא נח.
    אבל לא מבינה מה כל כך דוחה במסטיק :)

    • מסטיק הוא לא דוחה כשלעצמו. כמו הרבה דברים אחרים – זה תלוי סיטואציה. וכשמוזיקאי על במה לועס מסטיק (בפה פתוח, ומדבר תוך כדי לעיסה), זה לא מכובד, ולא מכבד. באותה מידה שלא מכובד אם המרצה באוניברסיטה יעביר הרצאה תוך כדי לעיסת מסטיק, או שראש הממשלה יישא נאום לאומה תוך כדי לעיסה.

      * ושימי לב לדמויות בטלויזיה ובקולנוע – מיהן הדמויות שלועסות מסטיק? הדמויות של הרעים, הערסים, הפרחות, הטפשים…

  2. שלומית

    ואללה לא חשבתי על זה, אילו באמת הרעים והטפשים שלועסים מסטיק בקולנוע
    וזה באמת די עוכר שלווה שלועסים בקצב קבוע ומהיר.
    אבל לא אכפת לי מי שעל הבמה יעביר סיבוב על המסטיק שלו מדי פעם, זה עדיף מסיגריה :-)

    • (הלוואי וזה היה מדי פעם, ולא מתחילת ההופעה ועד סופה, כולל תוך כדי דיבור)
      קצת כבוד הדדי לא יזיק לנו, פה בארץ הקודש.

  3. תודה על השיתוף בחוויות, אני חייבת לציין שתיאור הסינמטק נשמע משעשע למדי…
    אולי שמעת ואולי לא, אבל עיריית תל אביב החליטה לבטל את הפסטיבל בשנה הבאה. לא ברור מה פשר הגזרה, במיוחד כיוון שההחלטה מגיעה אחרי 23 שנות פעילות מוצלחות. בכל אופן, נשמח לעזרתך ועזרת כל מי שמוכן לסייע. עוד פרטים בפייסבוק:
    http://www.facebook.com/SaveTLVJazz

    תודה!
    תמי

Leave a Reply to shooshka Cancel reply

*
*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.