עשרה ימים, שלוש מדינות. כל יום הופעה. לפעמים יותר מאחת. הייתי יכולה להתרגל לחיים האלה.
חגיגות יום ההולדת שלי נפתחו בלונדון. באופן לא צפוי, קרני שמש קידמו את פניי, לא מנבאות לי את הקור האירופאי הצפוי לי בעשרת הימים הקרובים.
ההופעה הראשונה של המסע היתה של להקת Band of Skulls, טריו בריטי שאהוב עליי כבר כמה שנים. הגעתי לאפולו האמרסמית’ ובעודי נכנסת הגיעו לאוזניי קולות מסקרנים מהאולם המרכזי. נכנסתי פנימה ומיד נשאבתי לתוך צלילים חזקים (מאוד, כאלה שכמעט דרשו ממני ללכת לקנות אטמי אוזניים) של להקת החימום, Bo Ningen, להקה יפנית מוטרפת עם סולן ספק סולנית לבוש/ה בשמלה, שצורח מילים יפניות לתוך המיקרופון ומהפנט אותי ברגע. דבר כזה עוד לא ראיתי. רשמתי לפני לשמוע את האלבום.
המופע המרכזי היה מעולה, הקהל הבריטי היה בטירוף מהשנייה הראשונה. לי לקח קצת זמן להתאפס כי הייתי מרוכזת באמה ריצ’רדסון, הבסיסטית המאוד נאה של הלהקה. זו היתה ההופעה האחרונה של הסיבוב ולכן יותר מתמיד, חברי הלהקה נתנו סט ליסט ארוך שהקיף את כל הלהיטים והשירים מהאלבום האחרון (Himalayan, שיצא ב-2014). הקהל הבריטי ידע את המילים לכל השירים והההד-בנגינג לא הפסיק לרגע, אבל איכשהו לא הצלחתי להתרגש מספיק.
ביום שאחרי, אני נוסעת ל”לקסינגטון” לראות את אחד ההרכבים האהובים עליי, She Keeps Bees. הם הפעם מתוגברים בגיטריסט אדם אייזלר (ישראלי לעבר) שמוסיף מרקם משלו לשירים. הסט ליסט קצר יחסית אבל ג’סיקה, הסולנית (וסטנדאפיסטית לעת מצוא, מסתבר) ואנדי המתופף (בעלה) מאריכים את השירים, מג’מג’מים יחד במה שנראה כמו אורגזמה בימתית מוזיקלית שאין לה סוף.
התחנה הבאה – המבורג, גרמניה. לראשונה, הלכתי לראות את אהובתי משכבר הימים, Sharon Van Etten. בבר קטן וצפוף שהכיל אולי 200 איש היא עולה לבמה, ממש בגובה העיניים, ועכשיו אני מתרגשת. הקול המדהים והעוצמתי הזה שלה, מרגש אפילו יותר בלייב ובין לבין היא מפלרטטת עם הקהל הגרמני הכל כך מפרגן ומקדישה לאבא שלה את אחד השירים הכי אהובים עליו (וגם עליי), “Keep”.
“ראיתי ששרת את כל המילים וכל כך נהניתי לראות אותך ככה”, היא אומרת לי בפגישתנו אחרי ההופעה. “גם אני נהניתי לראות אותך”, עניתי בתגובה, ולא ידעתי שבימים הקרובים ייצא לנו להתראות עוד כמה פעמים.
ברכבת מהמבורג לברלין אני קוראת את הספר של אמנדה פאלמר תוך כדי צפייה בנוף המשתנה. קר נורא בברלין ואני מוצאת שהדרך הטובה ביותר להתחמם היא להחזיק ביד, בכל שעה של היום, יין חם שאפשר להשיג בכל פינת רחוב. אני אוחזת בו גם דרכי ל”מאגנט קלאב”, שם אני הולכת לראות את Courtney Barnett, אחת התגליות המוזיקליות של שנת 2014. להקת החימום היא “Money For Rope”, להקת פאנק-רוק אוסטרלית שמורכבת מחמישה חברים, שניים מהם מתופפים. בו זמנית. אחריהם עולה קורטני, בחורה פשוטה וצעירה מאוסטרליה, לא מתיימרת ולא מתאמצת, מבצעת את כל שירי האלבום ושיר חדש אחד. יש לה חבורת נגנים מוכשרים אבל בסופו של דבר הפוקוס הוא עליה. היא מבטיחה לי שתגיע לישראל מתישהו. אני מחכה.
אני לא ארחיב במילים על מה שקרה מברלין ואילך כי אחזור על עצמי (שרון וואן אטן בגרונינגן בספונטניות, שם אני כבר מתקבלת בברכה על ידי שרון עצמה וכל חברי הלהקה שזוכרים אותי מהמבורג ואומרים לי שאני מביאה אנרגיות טובות) ואגיע לשיאו של המסע המוזיקלי שלי – פסטיבל Le Guess Who באוּטְרֵכְט, הולנד.
הגעתי לפסטיבל ליומיים האחרונים שלו (מתוך ארבעה) כצלמת. אחרי בלגן ברשימת המוזמנים והעיתונאים והתקשרות למנהלת, נמצאה האבידה וקיבלתי את אישור ה-Press שלי, שלצערי איפשר הכל מלבד כניסה למאחורי הקלעים. לקח לי זמן להתמצא בכל המקומות שבהם יש הופעות (הפסטיבל הוא פסטיבלindoors שמתפרס על פני מקומות שונים ברחבי העיר ומתמקד בעיקר באתר אחד מרכזי, Tivoli Vredenburg, שגם בו לוקח זמן להתמצא). העיר מדהימה וחגיגית ומקבלת אותי בזרועות פתוחות. אני מתיידדת במהירות עם מארגני הפסטיבל, עם מוכרות בשוק של הפסטיבל, עם אנשים בקהל ועם האמנים. משהו מרגיש מאוד זורם שם.
אחרי שאני מתמקמת, אני נכנסת לאחד האולמות המרכזיים כדי להספיק בדיוק לתחילתה של ההופעה של She Keeps Bees (שוב, והפעם עם שרון וואן אטן מפרגנת מהצד) ואז וואן אטן עולה ומופיעה בסט ליסט פסטיבלי מול אולם מלא ומבסוט (וגם אני מבסוטה). אחריהם עולה לבמה Mac Demarco, אבל אני מספיקה לראות רק את שלושת השירים הראשונים לפני שאני נמחצת על ידי גרמנים גבוהים ושיכורים במיוחד. מזל שאנדי המתופף של She Keeps Bees שלף אותי החוצה. “כולם הולכים לראות את ה-Swans אחר כך, תבואי”, הוא אומר לי.
את ה-Swans ראיתי כבר בפסטיבל אחר ב-2013. אחת ההופעות שלא אשכח בחיים. את ההופעה שהיתה להם בארץ איכשהו פספסתי. ההופעה באוטרכט לא מרגישה לי שונה מזו שהיתה בפסטיבל הקודם, האנרגיות הן אותן אנרגיות, מייקל גירה הוא אותו מייקל גירה (והוא אדיר!), רק השירים – חדשים בחלקם, מהאלבום החדש שיצא השנה. הפעם אני זוכרת את מסקנות ההופעה הקודמת ומביאה אטמי אוזניים. הדציבלים בהופעה הזאת הם לא דציבלים רגילים ולא מומלצים לבעלי לב חלש. כשהלב שלי והאוזניים שלי לא עומדות בזה, אני פורשת, קצת לפני שנגמר, כדי לשמור כוחות ליום הבא.
במסדרונות אני פוגשת אחר כך בתפזורת חלק מהחבר’ה המוכשרים כל כך שמנגנים עם שרון וואן אטן. דאג קית’, הגיטריסט (שיש לו גם חומרים משלו), ואני מפתחים שיחה ערה על ישראל והוא מראה לי תמונות של הבת (המדהימה) שלו. אני אומרת לו שאני מופתעת מהנגישות והאדיבות של כל המוזיקאים שפגשתי, “מה, אצלכם זה לא ככה?”, הוא שאל. “הממ, לא בדיוק”, מלמלתי לעצמי.
היום האחרון של הפסטיבל מתחיל בסשנים של צהריים, שמוקלטים עבור תחנת הרדיו המקומית, 3voor12. אני זוכה לראות את She Keeps Bees, Steve Gunn, Sleaford Mods, Baba Zula בהופעות אינטימיות וללא קהל כמעט. ברחבי העיר מתקיימות כל היום הופעות קטנות ואני צועדת לגלריה קטנה במרכז שבה מתקיימת במרתף יין הופעה של מריסה אנדרסון, מולטי-אינטרומנטליסטית אמריקאית, שעושה עיבודים חדשים למוזיקה “עממית” ומנגנת בעיקר על lap steel guitar. אתנחתא מוזיקלית יפהפייה שעושה לי טוב באוזניים.
אני מארגנת לעצמי שנת צהריים חטופה, רגע לפני שאני יוצאת לצד השני של העיר, לראות את אחד ההרכבים שאני הכי מחכה לראות – Wildbirds & Peacedrums. שמעתי את הצמד השוודי הזה כבר לפני כמה שנים, בהמלצת חברה בריטית דווקא. אני לא בטוחה למה לצפות מההופעה החיה אבל חוסר הבטחון הזה נעלם בשנייה שרגלי דורכת בכנסייה המדהימה שבה מתקיימת ההופעה. מרים ובעלה אנדריאס עולים לבמה. התאורה חשוכה, על הבמה סט תופים וכל מיני כלי הקשה נוספים שאני לא מזהה. ברגע שמרים פותחת את הפה, הלסת שלי נוחתת על הרצפה ונשארת שם עד לתו האחרון של השיר האחרון. הקול העוצמתי הזה בריוורב הכנסייתי, יחד עם הביטים הממכרים של אנדריאס, יוצרים אצלי תחושה נדירה של חוויה על-חושית. אחרי ההופעה אני עומדת מול מרים, אנחנו כמעט באותו גובה, מסתכלות זו לזו בעיניים ואני אומרת לה שההופעה הזו היתה מבחינתי חוויה רוחנית. היא מתרגשת ומחבקת אותי.
אני מתרגשת ושוכחת שאני אמורה למהר שוב לקצה השני של העיר להופעה של Tune-Yards. אף אחד לא יודע איך הולכים לשם ברגל מלבדי, ולכן אני מוצאת את עצמי מנהיגה בגשם קבוצה שמורכבת מכמה אמריקאים, קוריאני אחד ובריטי אחד. אנחנו מגיעים בזמן.
מה אפשר עוד לומר על מריל גרבוס (Tune-Yards) שעוד לא נאמר? הבחורה יודעת לעשות את העבודה ועושה את זה כל כך טוב. אני מכירה היטב את האלבום החדש שיצא ב-2014 אבל נהנית מאוד גם מביצועים של שירים ישנים יותר. האנרגיות לא יורדות לרגע וצוות המוזיקאים (ומוזיקאיות!!!) הנפלאים שמלווים אותה גורם לכל המופע הזה להיראות לא פחות ממושלם. הם באים לנגן ונהנים מכל רגע והקהל מרגיש את זה.
אני נאלצת לצאת לפני שנגמר כדי לפלס דרכי לאולם המרכזי שבו תופיע מאוחר יותר St. Vincent. אני מתרגשת מראש, לא רק כי האלבום האחרון שלה הוא אחד האהובים עליי בשנה האחרונה ובכלל, אלא כי אנני קלארק שבתה את לבי עוד לפני שנים רבות כשעוד היו לה תלתלים חומים והרבה פחות גיטרות באוסף. אני מוצאת מקום בשורה ראשונה, ממש על הבמה. שומר ראש עובר במקום ומבהיר שמותר לצלם רק בשלושה השירים הראשונים. באירופה אני מתנהגת כאירופאית ולכן צייתתי. אנני עולה לבמה, על עקבים גבוהים (למרות הגובה) ועם תלבושת מסנוורת, ובלווית טוקו (זמרת הליווי, הקלידנית והגיטריסטית) ואני שוכחת את עצמי. הסט ליסט ארוך ומושלם. הרבה שירים מהאלבום החדש והמדובר, יחד עם שירים מתקופות שונות (כולל מהאלבום עם דיוויד ביירן).
אנני לא מנגנת בגיטרה, אנני מכסחת את הגיטרה. אנני עושה סולואים. אנני נשכבת על מבנה מדרגות מוגבה על הבמה ושרה בשכיבה. אנני רוקדת ונואמת נאומים חוצבי להבות לקהל הנלהב. אנני מתכופפת אליי ומנגנת על הגיטרה כל כך קרוב . אני לא יכולה להוריד ממנה את העיניים. אנני צריכה לבוא לארץ ואני מצליחה להעביר אליה את המסר באמצעות אשת מפתח בצוות שלה, שאני פוגשת במקרה בדוכן המרצ’נדייז. אני מעבירה לה מכתב דרכה ובעקבותיו, כמה ימים לאחר מכן, מקבלת “תודה” רשמית בטוויטר של סיינט וינסנט. והיא כותבת “יפעת” באנגלית ללא טעויות. אני את שלי עשיתי.
הלילה שלי מסתיים עם Selda, זמרת המחאה הטורקייה, שלהפתעתי עולה על הבמה כשלצידה חלק מלהקת בום פם הישראלית, ומצליחה להרקיד ולרגש את הקהל, שמוחא לה כפיים ללא הפסקה וקורא לה לשוב להדרן. ועוד אחד. סלדה לא הופיעה בהולנד משנות ה-90′, ולכן ההתרגשות באולם גדולה במיוחד. היא שרה בעיקר בטורקית, שירים שאת רובם אני לא מכירה, אבל אני מצליחה להתחבר בקלות לאנרגיות של האישה הזאת, שמלאו לה 66 והיא עדיין מרקדת על הבמה כמו אישה צעירה בהרבה. אני מצלמת הכל מלמעלה ובאיזשהו שלב לקראת הסיום אני קולטת את האנשים בקהל מתחילים להתחבק. אני נזכרת שזו המהות האמיתית של המוזיקה, לחבר בין אנשים, לשמח אנשים, לרגש. הרגע הזה נצרב לי בזכרון ואני מגלה דמעה בזווית העין.
עשרה ימים, שלוש מדינות, המון הופעות, פגישות הזויות ושיחות עמוקות עם מוזיקאים שאני כל כך אוהבת ומעריכה, ואינספור מסקנות ותובנות. הייתי יכולה להתרגל לחיים האלה.
=====================================
יפעת LY היא צרכנית מוזיקה אובססיבית שמדלגת בין ארצות, יבשות וערים כדי לתעד הופעות.
אחת ששומעת – גם בפייסבוק!
