השעה שלפני ההפגנה, בבית. עם הפחד שעולה, ואינספור התירוצים שמתחילים לרוץ בראש (“אוי, מה, כואב לי הראש? הבטן?” “אולי אין תחבורה ציבורית?” “בטח בקושי יבואו אנשים. מה זה משנה אם אלך או לא” “מפחדת, אולי פשוט אשאר” “מה? שמועות על ביטול? הולכת להפגין!”)
הבגדים שאני לובשת (נוחים) הנעליים שנועלת (ספורט? אולי אצטרך לברוח?), התיק שאני מארגנת – ארנק חילופי (שוב שכחתי את הרב-קו בארנק האמיתי), מסטיקים, מים, מניפה, מטען, טושים כדי לכתוב את השלט שלי לכשאגיע. ולאחרונה: גז מדמיע, פצירה. יודעת שיש מצב שאצטרך להגן על עצמי.
הסמסים שמחליפים עם אנשים שאני חושבת שיגיעו, גם עם אנשים שלא דיברתי איתם חודשים ארוכים (“מגיעה להפגנה? מתי? נפגש.”)
תחנת האוטובוס. נחמדה יותר מהרגיל – מברכת את הנהג “ערב טוב” ומתבדחת איתו, עוזרת לנוסעת קשישה, מציעה את המקום שלי לבחורה צעירה עם תרמילים גדולים. וברקע כל הזמן חושבת “מעניין אם הם יודעים שאני להפגנה, אם הם יודעים שאני “שמאלנית””.
הצעידה מהתחנה לכיכר. הלב דופק – קצת מהתרגשות אבל בעיקר מפחד. מסמסת תוך כדי שאני פה.
הכניסה להפגנה – שמגודרת ומגודרת שוב. שוטרים לפני מצדדי ומאחורי, מה שקצת מרגיע אבל באותה מידה מלחיץ, כי למה כל כך הרבה שוטרים צריכים לשמור עלי כאן, במדינה שלי. מקבלת שלט “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים”, הולכת איתו הצידה וכותבת בצד השני, בגדול: “זכותי! מאמינה בשלום!“.
“זכותי! מאמינה בשלום!”
חשבתי על זה בבוקר, כששטפתי כלים, חשבתי על זה באוטובוס. חשבתי על הסיבות שבגללן ברור לי שאני חייבת ללכת הערב, ועל איך אוכל לכתוב את זה בכמה מילים כדי שכולם יבינו למה אני שם – אלו שחושבים כמוני ואלו שלא. איך אוכל לכתוב את זה פשוט ובהיר, כדי שלא יכעסו עלי, כדי שיבינו אותי.
ידעתי שאני הולכת להפגין, ויהי מה, כי אני מרגישה את השנאה ואת הפחד גואים פה, וכי זה מפחיד אותי בצורה הכי עמוקה שיכולה להיות. ידעתי שאני הולכת להפגין כי רוב החברים שלי לא ילכו להפגנה – בגלל שהם עמוסים ועסוקים וילדים ומשפחה, בגלל שיש להם כרטיסים להופעה, בגלל שזה לא הזמן להעביר ביקורת, בגלל שהם מפחדים, בגלל שהם לא מפחדים מספיק.
ידעתי שאני הולכת להפגין, ויהי מה. כי פאסימית ככל שאהיה לגבי העתיד של המדינה הזאת, אני חייבת לומר את דעתי, אני לא מסוגלת להרגיש שמשתיקים אותי, ואני פוחדת פחד מוות מהקונצנזוס שתפס פה ברגע שכפתור הפחד הקיומי נלחץ, ואני פוחדת פחד מוות מהעליהום נגד כל מי שחושב אחרת, מפקפק או מעז לבקר את המבצע הזה ואת הגורמים שהובילו אליו. אני פוחדת מהסיסמאות שמטיחים בי מכל עבר, אני פוחדת מהאגרסיביות שאני נתקלת בה (“מי פה שמאלני? מי??”) ואני לא מוכנה לפחד! למה שאפחד לומר את דעתי? מרגישה כמו בסרטי זומבים, בהם כדי לשרוד אני צריכה להיראות כמו כולם, להעמיד פני מתה. ואני לא מוכנה.
הפגנה. האנשים מתרבים והולכים, אני מניפה את השלט גבוה, מתבוננת סביב, ובכל מבט כמעט פוגשת עוד ועוד אנשים. המון נשים, בעיקר. ורובן הגיעו לבד להפגנה.
עכשיו אנחנו כבר כמה שעומדות יחד – עם גבריאל ורוני, שלא ראיתי שנים, ומיטל, ותמר, וטלי. ומרחוק אומרת שלום למיקי, ולאייל, ולליאור, וחיבוק ענק לנועה, וקרן, ואמליה, ויובל, ודניאל, ועוד כל כך הרבה אנשים שאני יודעת שנמצאים איתי, אבל שלא ראיתי.
וזה העניין. קודם כל – לומר את דעתי. יש בזה משהו מאד עוצמתי ומשחרר (ובסיסי כל כך, למען השם). ומעבר לזה – להרגיש יחד. עם כל היותנו מיעוט, עם כל הביקורת והכעס, עם כל הבדידות שבתוך זה – אני לא לבד. יש עוד הרבה אנשים שחושבים ומאמינים כמוני. אנחנו לא לבד. ואין דבר מחזק ומעודד יותר מאשר ללכת להפגין, ולפגוש אותם, ולהזכר, ולהתחבק, ולהתחזק.
“זכותי! מאמינה בשלום!”
העליתי את התמונה לפייסבוק בתחילת ההפגנה. כי היה לי חשוב להראות נוכחות וירטואלית, לא רק פיזית. “הנה, אני פה. יצאתי מהבית והלכתי להפגין. אני מאמינה, אני לא מפחדת. אני פה”.
מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים על תמונה. 20% מהחברים שלי בפייסבוק עשו לי לייק – ולא רק חברי ממחנה השלום, אלא גם כאלה שחושבים שאני מדברת שטויות, גם כאלה שכעסו על דברים שאמרתי. מבחינתי זה אומר שהמסר שלי עבר, וזה המון.
ישנתי טוב הלילה, אחרי שבועות של שינה טרופה מלאת חלומות עמוסים ומוזרים. ישנתי טוב כי הלכתי לישון מלאה, כי הרגשתי שהנה עשיתי משהו אמיתי.
נפגש בהפגנה הבאה.
