קטע של ריימונד קארבר שנתקלתי בו השבוע (בתרגומו של עוזי וייל), והרגיש מוכר.
(כל קשר לתוכנית מקרי בהחלט)
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום.
Alt-J | Sebastien Tellier | Sun River | The Twilight Singers | Metronomy | King Creosote | Nitin Sawhney | Placebo | Elaine Brown | Grateful Dead | Shawn Lee | Alan Parker | Lafayette Afro Rock Band | The Sway Machinery | Little Axe | Grizzly Bear | Tame Impala | King Creosote | Greyboy | El Michels Affair | Willis | Tubular Bells | Richard ‘Groove’ Holmes | Erik Truffaz 4tet | Aretha Franklin | Allen Toussaint | Orleans | Rogerio Duprat | Morcheeba | Coco Rosie
רציתי לאחל שנה טובה, אבל מרגיש לי נכון יותר לקפוץ ישר לסליחות. השנה הזאת דורשת שנבקש ממנה סליחה. מקווה שנתייחס לעצמנו ולסביבתינו טוב יותר בשנה הקרובה. אמן.
* הנגן של icast עושה לכם בעיות?מומלץ להקשיב לתוכנית באמצעות הלינק שמוביל לתוכנית כקובץ mp3, ולשמוע דרכו. (ואת רשימת השידור אפשר לראות במקביל בעמוד שלי באתר icast)
Why do we build the wall? My children, My children Why do we build the wall?
We build the wall to keep us free That’s why we build the wall We build the wall to keep us free
How does the wall keep us free? My children, My children How does the wall keep us free?
The wall keeps out the enemy And we build the wall to keep us free That’s why we build the wall
Who do we call the enemy? My children, My children Who do we call the enemy?
The enemy is poverty And the wall keeps out the enemy And we build the wall to keep us free That’s why we build the wall
Because we have and they have not My children, My children Because they want what we have got
Because we have and they have not Because they want what we have got The enemy is poverty And the wall keeps out the enemy And we build the wall to keep us free That’s why we build the wall We build the wall to keep us free
What do we have that they should want? My children, My children What do we have that they should want?
We have a wall to work upon We have work and they have none And our work is never done And the war is never won The enemy is poverty The wall keeps out the enemy And we build the wall to keep us free That’s why we build the wall We build the wall to keep us free
מתוך ידיעות אחרונות, 7/9:
“״נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה״
(עשרים פליטים אפריקאים, נמקים מרעב וצמא על גדר הגבול עם מצריים, כשהצבא הונחה לא להעביר להם מזון ולתת להם “כמה שפחות” מים, ומנע כל גישה אליהם – אם כדי להעביר להם מזון ושתייה, אם כדי לנסות לתת סיוע רפואי)
וכמו שמישהו כתב: “אסור להשוות, וגם לא צריך”.
ומישהי אחרת כתבה: “אז קחו את הזהות היהודית הזו. מי צריך אותה, קיבינימט. ותחזירו לנו את צלם האנוש.”
ואני נזכרת בפעם ההיא, כשהייתי בצ’ק פוניט צ’רלי בברלין, יחד עם חברי הטוב הגרמני, שסבא שלו היה נאצי. ושנינו משוטטים באתר הזכרון עם דמעות בעיננו, רחוקים וקרובים מאי פעם; וכל מה שעבר לי בראש כשראיתי את התמונות האלה זה: אנשים הם אנשים הם אנשים. באותה מידה היטלר יכול היה להחליט שהגזע העליון הוא עם שיער כהה ואף נשרי ויהודי, ואני בטוחה שההיסטוריה היתה נראית אותו הדבר, רק עם בלונדינים שנמקים במחנות ההשמדה. והנה, בישראל 2012, אני מרגישה עד כמה זה קרוב, עד כמה קל להפוך אנשים למכונות אטומות שמבצעות פקודות. עד כמה זה קל. וקיוויתי שלא אפגוש את זה מקרוב בחיי אלו.
“בימים אלו סיימתי לקרוא ברצף את שני כתביו האחרונים והמאלפים של ההיסטוריון הבריטי הדגול איאן קרשו: “גרמניה 1945 – הסוף”, ו”היטלר, הגרמנים ו’הפיתרון הסופי” (הוצאת עם עובד). הסאגה שמגולל קרשו ביחס לגרמניה הנאצית ושאלת היהודים מקפיאת דם בקווי הדמיון העקרוניים שלה למחוזות אחרים, כולל ההתרחשויות בישראל אל מול הפליטים והמהגרים האפריקאים. האלמנט המפחיד והמייאש ביותר הוא הסטת המבט ומשיכת הכתף הקולקטיבית של הציבור הרחב – זה השקוע בטרדות הקיום היומיומיות שלו ומוזן בלי הרף בידי הנהגה מופקרת ודעת קהל פופוליסטית. הקביעה המפורסמת ביותר של קרשו גורסת, כי “הדרך לאושוויץ נסללה בשנאה אבל רוצפה באדישות”. ניתן לזהות ריצוף דומה גם בדרך למבצעי הרדיפה והגירוש של יחידת “עוז” (אומץ!), למחנות הריכוז שמקימה המדינה בנגב, ולמובלעת הייבוש וההרעבה של האריתריאים על גדר הגבול ושביתת ההורים באילת.”
בזמן האחרון נשברים לי דברים. הכוס האהובה עלי, זו עם הפרח משוק הפשפשים, מאפרת הוינטאג’ המופלאה שלי, ועוד כוס, ועוד בקבוק. נשרפה לי גם מגבת שאהבתי, כי הנחתי אותה על כיריים בוערים. יכול להיות שאני לא מרוכזת, ויכול להיות שאני פשוט משחררת. חפצים, רק חפצים. המים אותם מים, הכוס לא באמת משנה.
בזמן האחרון אני מלאה בהרהורים. על כמה תשומת לב ומאמץ נדרשים ממני כדי להשאר בפוקוס, להמשיך ולשים לב למה שקורה סביבי, למה שקורה במדינה שלי. הרבה יותר קל לי לשוט בענן היום יום והמוזיקה שלי, להמשיך להפיל כוסות מחוסר תשומת לב, זה רק רכוש בסופו של דבר. הרבה יותר קל לי להתעלם ממה שקורה. אבל אז אני מתנערת לרגעים ופתאום מפחדת שהנה, עוד רגע, כל מה שיש לי, כל מה שאני יודעת, יישבר פה לרסיסים, אם לא אתעורר, אם לא אשים לב, אם לא אעשה מעשה.
כל פעם שאני שוטפת כלים, גורפת את הלכלוך בכיור וזורקת לפח האשפה,
אני נזכרת בפעם ההיא שהייתי מאד חולה, וסבתא שלי, בת השמונים, באה לטפל בי ולהאכיל אותי מרק עוף. היא שטפה את הכלים בכיור, למרות שניסיתי להתנגד, והתנועה בה גרפה את הלכלוך וזרקה אותו לפח, נחרטה לי בראש.
כל פעם שאני שוטפת כלים. כל פעם.
