כצפוי, לצערי, היו מעט אנשים. לטעמי, לפחות. איכשהו חשבתי שהמרחק בין “זכויות אדם” ל”צדק חברתי” התקצר בעקבות הקיץ האחרון, ושאנשים הבינו שה”אדם” הזה הוא בעצם אנחנו. אני זה האדם. אותו הצדק החברתי מדבר גם על זכויות האדם, זו אותה הנשימה. אני צריכה להתאמץ כדי שהחיים שלי יראו כפי שאני רוצה אותם, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, כי זה קרוב מאד. אבל נראה לי שאת הקרבה הזאת מרגישים רק כאשר הפגיעה היא אישית. כשפוגעים בי אישית, כשלוקחים ממני משהו, רק אז אני אתעורר ואלחם על מה שמגיע לי. אולי.
אין כוונה להטיף או משהו כזה, אבל בהמשך לשיחה ארוכה עם ג’ חברתי (שספגה בכבוד את הנאום הלוהט שהטחתי בפניה. תודה לך אהובה!), פתאום הצלחתי לנסח במילים משהו שאני מרגישה כבר הרבה זמן – את זה: המצב פה הולך ומתדרדר, זה ברור. אבל האשמים הם לא רק קובעי מדיניות אלו ואחרים, אלא אנחנו, כל ההמון הדומם, שדומם כבר כל כך הרבה שנים (למעט מילמולי חוסר שביעות רצון, שאנו ממלמלים אחד לשני לעיתים). כל כך הרבה אנשים טובים וחכמים ואוהבים שאני מכירה לא הצביעו בבחירות, למשל, במשך שנים רבות. זה משהו שיש בו סוג של הרס עצמי כלשהו, לא? אדישות מוחלטת לגורלי. זה עצוב לי פתאום, לחשוב על זה.
ופתאום, תוך כי הנאום שלי ל-ג’ (תודה!), הרגשתי שהמצב חייב להתדרדר, פשוט כדי שנתעורר. כדי שנפסיק לפחד, ברמה האישית או ברמה הלאומית, כדי שנתעלה מעל לפחדים שלנו, ונצא מרובריקת הנוחות שלנו (שת’כלס, היא לא כזו נוחה…), וכדי שנעשה מעשה.
וזו תחושה טובה, לעשות את שלך, להלחם על שלך. אין טובה ממנה, באיזשהו אופן.
King Of My Castle, Master Of My Domain. זה הבית שלי, ואלו החיים שלי, ואני מחליטה! אני חושבת שככה הרגשתי בפעם הראשונה שהתפטרתי ממשרה “רצינית” (הייטק וכו’ וג’ו), את תחושת ההעצמה האישית הזו, שהחיים שלי הם בשליטתי, שאף אחד אחר הוא לא הבוס לי. מכירים את התחושה הזאת? זה משהו זה. מומלץ בחום. עוצמה נקייה. אין סם חזק כמו התחושה הזאת.
היה לי יום שישי נפלא. פגשתי הרבה אנשים שאני אוהבת מאד, שאת חלקם לא ראיתי זמן רב, ומזג האויר היה טוב, ומצב הרוח, והמוזיקה. ואפילו אישה אחת שלא הכרתי, ניגשה אלי ושאלה אם אני אליענה, ואמרה שתוכנית הרדיו שלי נהדרת ונפלאה, וריגשה אותי עד למקום הכי עמוק בפנים. (תודה רבה לימור!).
