Search Results
Standard

לאט לאט.

לאט לאט להתחלתי למכור את הדברים שלי.
כי אני עוזבת, עוברת לברלין, ואין לי מושג מה יילד יום, ואיפה אהיה עוד שנה מעכשיו.
אם כשכל המחשבות על המעבר לברלין התחילו היה לי ברור שכל הבית שלי בא איתי, הרי שלאט לאט המחשבות האלה השתנו. הייתי נעמדת בקצה הבית, נשענת על דלפק המטבח, ובוחנת את כל הבית מצד לצד. על מה אני יכולה לוותר? לא יכולה לוותר על כלום! הרי אספתי את כל החפצים שלי במשך שנים, ויש לי חיבה עזה כל כך לדברים יפים, ואני אוהבת את הבית שלי בכל נפשי ובכל מאודי, וקשורה לכל חפץ וחפץ.
ביררתי על משלוחים ומכולות והמחירים נראו לי הגיוניים מאד, והיה לי ברור שזה מה שאעשה.

more
Standard

אמיצה

אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.

“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.

more
Standard

חודש אחרון

רוב הזמן מעין קהות חושים כזו.
זאת אומרת – בין אריזות וארגונים של ניירת ומסמכים והמלצות ובנק וכו’, בירורים ובדיקות ושאלות ותשובות, פרסום מודעות ביד-2 ומכירה של הדברים שהיו ביתי, מיונים ואריזות (מה לקחת? מה צריך? מה לשמור, מה למסור, מה למכור?), ניירות ועוד ניירות ובירוקרטיה, חיסונים וטיפולים – לי ולחתולים, ימים של לחץ נפשי אינטנסיבי וימים רגועים, פגישות עם חברים, פרידות שמתחילות לטפטף אט אט מתוך ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני פוגשת מישהו.
כבר חודשיים שאני מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש, לפני הציפורים – או יותר נכון: הראש מתעורר, למרות שהגוף רוצה לישון עוד. כי יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות שם.
בין כל אלה – אני לא באמת קולטת את זה שעוד פחות מארבעה שבועות אני עולה על מטוס ועוברת למקום אחר. עוברת. עוזבת. מתחילה מחדש. במדינה אחרת.

כמו שמישהו אמר לי: כבר קפצת. את באמצע הים עכשיו, בין המקום שעזבת לבין המקום שפניך מועדות אליו. תיכף תגיעי והכל ירגע.

more