* פוסט שהתחלתי לכתוב לפני חודש, בערך.
הקצב שלי עדיין לא הסתנכרן לגמרי עם הקצב של החיים שלי בעיר הזו, שהימים בה ארוכים כל כך בעונה הזו, ועד 10 בלילה עדיין יש אור, עם המרחקים העצומים שמשמעותם שלכל פגישה (כמעט) צריך לקחת בחשבון 40 דקות נסיעה לכל כיוון (לפחות), ועם החיים שלי, שרק מתחילים פה – חברים ותיקים וחברים חדשים, לימודים, רדיו, דירה שצריך להתחיל לחפש. ואוכל! כל כך הרבה אוכל פה, בכל מקום, נגיש ומפתה וזול, ובבית יש לי מקרר קטנטן של דירת נופש, שאי אפשר לאכסן בו יותר מקומץ ירקות בבת אחת – ועכשיו אני משתדלת לשוב להרגלי התזונה שלי מהארץ, שכללו בעיקר ירקות, דגנים וקטניות. לבשל כמו שצריך, ולהשתדל לאכול יותר בבית ולא בחוץ (וזה לא פשוט, הרבה פעמים, כשהימים מתארכים כל כך).
בקיצור – פוסט שמתחיל כפוסט, ואז הופך לשורת אנקדוטות, מחשבות שעולות לי פה ושם, נרשמות במיילים קצרצרים לעצמי, או בקצה המחברת.
~~~~~~
רוב המחשבות עולות לי כשאני צועדת ברחובות, וכטבען של מחשבות כאלה, הם מתפוגגות ברגע שאני עוצרת/מגיעה/מדברת. לפעמים הן חוזרות כשאני מתחילה ללכת שוב, ולפעמים לא. לפעמים אני מצליחה לתפוס אותן בכתב, ונראה לי שאת רובן לא.
מחשבות על המרחב – כמה נעים לצעוד על מדרכות רחבות ומאפשרות, להבדיל מהמדרכות הצרות ועמוסות הקקי ופחי הזבל של רמת גן. כמה נעים ללכת במקום בו יש מרחב, וירוק, ושקט, ואיך הכתפיים מתרפות לאט, ומשהו נינוח חודר, גם בתוך הקצב המהיר של הצעדים (והוא מהיר, כי הכל פה כל כך גדול, ויש לגמוע מרחקים).
מחשבות על מרחק. נסיעות ברכבת של 30, 40 דקות. הליכות של 30, 40 דקות – פה בעיר. דברים שבבית נחשבים ל”הרבה”, פה הם סטנדרד. בגלל שגדול יש יותר מרחב מחשבתי. תמיד הרגשתי את זה, בעצם – גם בשנות העשרים שלי, אחרי שחייתי תקופה בניו יורק – שמרוב שתל אביב קטנה, הכל מתכווץ, והעצלות משתלטת. תל אביב היא כגודל של שכונה ממוצעת בברלין, משהו כזה. אבל פה בברלין אף אחד לא נוסע את כל הקילומטרים הרבים באופניים חשמליים. כולם על אופניים רגילים. לא מתעצלים.
מחשבות על מזג אויר. חם פה! מה זה? רק תחילת מאי וכבר היום ימים של 25 מעלות. מזל שיבש, לפחות, ולא לח כמו בארץ. אבל חשבתי שלא חם פה באמת, אולי באוגוסט קצת, חשבתי שאירופה!
מחשבות על השינויים שעברתי ושאני עוברת תוך כדי המעבר לפה. על זה שאני לומדת לחלוק יותר עם חברים. להכניס שותפים לחיים שלי. כל כך רגילה לחיות לבד ולעשות לבד, שזה מרגיש לי כמו אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות.
בכלל, לייצר חיים חדשים, לבנות חברויות חדשות, היכרויות חדשות, תנועה חדשה. אני פה לבד, ואין לי שום מגבלה (מעבר לעצמי, כמובן). זו הזדמנות אדירה. מה גם שאני לא מרגישה שהשארתי מאחור משהו שעלול לקרוא לי לחזור. אני אפילו לא רואה את עצמי מגיעה לביקור, כי כשאין משפחה – את מי בעצם מבקרים? חברים יש לי בשפע, אבל לא כאלו שמחוברים לחיים שלי באופן יומיומי ובקשרי עבותות. ת’כלס רוב הקשרים שלי התנהלו דרך המחשב והוואטסאפפ, יותר מאשר פנים אל פנים.
אז נעים לי פה. נעים לי עם זה שאין לי אינטרנט 24/7, שאני לא מחוברת כל הזמן, ושכל ישיבה של יותר משעה מול המחשב מרגישה לי כמו בזבוז זמן נוראי.
נעים לי שהגוף והנפש רוצים לצאת ולהסתובב ולהכיר ולטעום. שהבית הזמני שלי פה קטן כל כך, שזה לא באמת מפתה אותי להשאר פה (כי אני אישה של בית, זה כולם יודעים). נעים לי שהימים פה ארוכים כל כך, שאני מספיקה לעשות בהם כל כך הרבה, ושאני לא נהיית עייפה או עצלנית, ושאפילו הלילה לא מרדים אותי.
(כן, רק הגעתי. ברור שהכל עכשיו מאד ספציפי, ואין לדעת אם כך זה יימשך. אבל שמחה שהגעתי באביב הנפלא הזה, שמחה שכך אני מרגישה עכשיו, ויש לי תחושה טובה שמה שאייצר פה בחודשים הראשונים שלי, הוא מה שילווה אותי. הוא ההזדמנות שלי לדבר אחר).
* הפער בין דברים שאני צריכה לעשות לבין דברים שאני רוצה לעשות. או בין ישיבה מול מחשב לצורך הכנות בירוקרטיות, כתיבה ותקשורת עם חברים, מחקרים לגבי העיר החדשה ומה שקורה בה, לבין התחושה שזהו בזבוז זמן נוראי, ושאני צריכה לצאת החוצה!
* הילדים פה מגניבים, וההורים פה מגניבים! זאטוטים קטנטנים עצמאיים ומאושרים, עם הורים משוחררים ומשחררים, שנותנים חופש ומלמדים אחריות זה מהמם. ואני נפעמת ושמחה כל פעם מחדש לראות את זה. (והפייבוריט שלי: בימי ראשון (ובכלל, בעצם): משפחות שלמות רוכבות על אופניים – הורים וילדים.)
* מלא גננים ומורים גברים! זה ממש כייף לראות, כל פעם מחדש.
ובכלל, כל הזמן אני רואה גברים עם ילדים. אולי זו השכונה שלי ולא נכון באופן גורף, אבל לא זכור לי שבארץ ראיתי כל כך הרבה גברים מסתובבים עם הילדים שלהם. לוקחים אותם בבוקר לגן, מטיילים איתם אחר הצהרים, וכמובן בסופ”ש.
* פק”ל תיק: מטריה, מניפה, קרם הגנה וכובע. (והרבה פעמים אני משתמשת בכולם בטווח של שעות ספורות).
מזג האויר יכול להשתנות עד כדי כך במשך היום, שביום ראשון שעבר ישבתי בפארק בערך שלוש שעות, שעה מתוכן עם מטריה, כי ירד גשם, וכשחזרתי הביתה גיליתי שנשרפתי בשמש…
* כמות המקועקעים עצומה. אבל הקעקועים עצמם הם מה ששונה. לא קעקועים שיוצרים רצף כלשהו, או מתיימרים לייצר חיבור כלשהו. המון אנשים שנראים כמו דף במחברת סקיצות של אמן – ציור פה, ציור שם. על הידיים, חזה, צוואר, פנים! על הפנים! כמות בלתי נתפסת של אנשים שמקועקעים על הפנים, מה שלי נראה קיצוני כל כך.
וגם: הפער בין הדימוי שאני רגילה אליו, של אנשים מקועקים = אנשים “מגניבים” (נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת), כי פה אני רואה אנשים עם קעקועים שנראים לי קיצונייים, אבל כל דרך הלבוש וההתנהגות שלהם נראית לי הכי קונפורמית. בחורות בלונדיניות עם שיער חלק, שמלה ורדרדה מהוגנת, וקעקועים על הידיים והצוואר.
* וגם: תסמונת דאון. ראיתי עשרות עד כה. מתינוקות ועד קשישים. המון.
* אני פוגשת כל הזמן אנשים מקסימים, ממש. מרגישה ברת מזל עד מאד, וגם מרגישה שיש משהו באנשים שהעבירו את החיים שלהם למקום אחר, מהגרים שבונים חיים חדשים – הגישה אחרת, הצרכים אחרים, הפתיחות לאפשרויות.
משהו נפתח אצלי, ובגדול.
* הכי כייף: בששת השבועות שאני פה, כבר פעמיים פגשתי במקרה אנשים שאני מכירה ברחוב. איזה אדיר זה כשזה קורה בעיר גדולה כל כך, של שלושה וחצי מיליון איש. מרגיש כמו קסם, וגם כמו שכונה.
* ועוד: דניאלה, החברה החדשה שלי, ומשפחתה היגרו לברלין מצ’ילה. הילדים שלה בתיכון ובבית ספר יסודי, מספרים לי על החברים המוסלמים שלהם – כמעט כולם פליטים סורים, מיעוטים פלסטינים. ואנחנו מדברים ספרדית מתובלת בגרמנית (מה שנקרא: Alemanisch = Aleman + Spanisch), והם זורקים מילים כמו “יאללה”, “וואללה” ו“חמדלאללה”, ואני מאושרת!
מה שכן, הסיפורים של הסורים קורעים את הלב, ושמעתי רק מעט עד כה. כמו של שאדי, הבחור הסורי בן ה-25 שלומד איתי גרמנית. מתוק ומקסים, הליצן של הכיתה, שבהפסקות תמיד מתבודד עם האוזניות שלו, ואני תמיד “מפריעה” לו ותופסת אותו לשיחות מגומגמות, כי אנגלית הוא לא מדבר. הגיע לפה לבד, עם חבר, אחרי מסע ארוך, שאת הפרטים שלו אני לא יודעת בינתיים. יש לו אבא וארבעה אחים שלא יכולים לעזוב את סוריה, והוא פה לבד, עם החבר.
ונואל, הבת של דניאלה, מספרת לי על חבר סורי בן 16, שהגיע הנה בגפו, במסע רגלי ארוף ומפרך. הוא פה לבדו, חי בדירה עם עוד בחור בן 16. ואני נקרעת מזה ששני ילדים בני 16 חיים כך לבדם, במיוחד אחרי שאני מבלה עם המשפחה המהממת של דניאלה.
ידעתי עוד בארץ שאני רוצה להתנדב פה ולעזור לפליטים, איכשהו, ועכשיו אני יודעת בוודאות שזה משהו שאני חייבת לעשות.
******
אני מפרסמת את הפוסט עכשיו, למרות שהוא לא שלם, כי אם אמתין עוד, זה ייקח נצח. כל הזמן אני נזכרת בעוד ועוד דברים קטנים שאני רוצה להוסיף.
אז לוחצת על PUBLISH ויוצאת לבית הספר בגשם.
שבת שלום.
(וגם: יש פאב ליד הבית שלי שנקרא Blaumich Canal!!!)
אחת ששומעת – גם בפייסבוק!
