מילים ומחשבות

שלום, אני נוסעת.

עוד מעט אני עולה על מטוס עם שני חתולים וכמה מזוודות (וחברה אהובה מלווה), לנסות את מזלי במקום אחר, בעולם אחר.

זו החלטה שהתבשלה במשך זמן רב מאד, לאט לאט. ההחלטה הכי כבדת משקל שקיבלתי בחיי, ושלקח לי הכי הרבה זמן לקבל. אבל היא התקבלה, וזה קורה, ובלילה האחרון של פסח אני טסה לברלין, בתקווה לחיות שם תקופה.

אני קוראת לזה “שליחות של שנתיים בברלין”, כי ככה אני מבטלת את המוחלטוּת של המעבר ולא נלחצת מהמחשבה, אלא רק נהנית ממנה – כמו לקראת הרפתקאה מרגשת – עיר חדשה, מדינה חדשה, תגליות, אנשים, הופעות, מוזיקה, טיולים, אירופה! וגם כי ת’כלס – אין לדעת מה יהיה. אולי אקבל ויזת עבודה ואולי לא. אולי אמצא את עצמי שם ואולי לא. אולי אחיה שם שנים רבות ואולי לא. אם למדתי משהו בחיים האלה זה לנסות להיות כמה שיותר בכאן ועכשיו. וכאן ועכשיו בא לי לגור בברלין תקופה.

אין ספור סיבות הובילו אותי להחלטה הזאת.
לפני שנתיים כמעט, בקיץ ההוא, עמדנו בחדר המדרגות כמה שכנים, מחזיקים את העוללים בידיים כשאזעקות נשמעות ברקע, ואופיר אמר לי “זהו, אני עוזב את הארץ”. ואכן, תוך שנה הם עברו להמבורג, גרמניה. תהליך העזיבה שלהם עורר אצלי משהו, שלקח לו זמן לקבל ממשות, אבל לאט לאט זה התגבש – בירורים באינטרנט, קבוצות פייסבוק, חברים שעשו את הצעד, מכרים, חברים של חברים – כל מי שיכולתי לדבר איתו, וגם ביקור בן שבועיים בהמבורג וברלין שאחריו העניין נסגר, למעשה.
ובכנות – אני מרגישה שהתייאשתי מהמקום הזה, מהבית שלי, מישראל. אני תמיד צוחקת שאני האדם הכי פאסימי שיש, ושהעתיד שאני צופה לישראל אפל מאד. אבל בשנה-שתיים האחרונות התחלתי לראות לאט לאט את החזיונות הקודרים שלי מקבלים בשר וגוף, וחוץ מקומץ לוחמי חירות וצדק, אני רואה איך רוב האנשים סביבי מרכינים את הראש עוד יותר, עוצמים עיניים ומתעסקים בלשרוד את היום-יום, במקום להלחם עליו ועל העתיד. והתייאשתי. התייאשתי כי אני כבר לא מאמינה שיש מי שיילחם עבור המקום הזה.
אני לא יודעת מה יהיה פה, ואני כל כך מקווה שאני טועה. אבל יותר מדי פעמים פחדתי בשנים האחרונות. פחדתי בהפגנות (אל אלוהים, כמה פחדתי!), פחדתי באוטובוסים, פחדתי מהמחשבה של מה האנשים סביבי יעשו לי אם הם יידעו שאני שמאלנית, שאני ביקורתית, שאני חושבת שחייבים לשים סוף לכיבוש? פחדתי מהתשובה שהרגשתי. וזו תחושה ממש מחורבנת, לפחד ככה בבית שלי, מהעם “שלי”.

זו מחשבה מוזרה, שמתקרבת ומתרחקת ממני כל הזמן. אני לא חושבת שאפשר באמת לקלוט את זה, מה גם שמעולם לא עשיתי צעד ברור כל כך. גרתי בניו יורק וגרתי בספרד, אבל שניהם קרו כמעט “במקרה”, ולא מתוך החלטה לעזוב. הפעם זה שונה. שונה מכל החלטה שקיבלתי בחיים.

מחסנת את החתולים, מכינה מלא מסמכים נחוצים – קורות חיים, מכתבי המלצה, הצעות עבודה, מסמכים, פגישות. ממיינת חפצים – מה נשאר ומה הולך. מה עושים עם הכל? איך מתמודדים עם חיים שלמים שנעזבים מאחור?
רואה את הבית שלי מתרוקן לאט לאט מחפצים. מוכרת עוד ועוד כלים, רהיטים, מכשירי חשמל, קופסאות פח ודברים שאספתי במשך שנים. משתחררת צעד צעד מההתקשרות הרגשית שלי לחפצים האלה, כדי להפוך קלילה יותר בצעד הגדול הזה. מקווה שלא אתחרט על דברים שהיו ואינם עוד, אבל מקפידה לשמור רק את אלו שבאמת מסמלים רגש יותר מאשר יופי.
מסתכלת על הפליטים שנמלטים על נפשם לאירופה, כשילקוט על גבם ותו לא, ונזכרת שוב עד כמה אני ברת מזל בחיים האלה. (למרות שהייתי הורגת עבור דרכון אירופאי :).

כבר חודשיים בערך שאני מתעוררת כל בוקר לפני חמש. מעניין מתי אחזור לישון רגיל. אולי כשכבר אהיה שם, אולי גם שם ייקח לי זמן. הדרך בעצם רק תתחיל.
שיהיה לי בהצלחה. שליחות של שנתיים זו אחלה הרפתקאה!