אבל רק לחופשת קיץ בת שלושה שבועות (כיאה וכראוי למי שחי באירופה המתורבתת, מה שנקרא).
אני ממעיטה כל כך לכתוב בבלוג שלי בשנים האחרונות, שזה שינוי מרענן מאד עבורי לכתוב פוסט שמודיע שלא אהיה פה לזמן מה, כך שאת התוכניות הקרובות לא אעלה לבלוג, ושמי ששרוצה להאזין לאחת ששומעת (מן הסתם יודע איפה ניתן למצוא אותן, אבל) יכול לגשת ללינק הישיר באתר של רדיו מהות החיים, שם הן עולות בכל שבוע.
לכתוב.
כותבת כעת בעודי מכינה פלייליסט לתוכנית של יולי, שאני מקליטה מראש (ששש, אל תגלו שהתוכניות לא משודרות בלייב). יותר נכון מאזינה לפלייליסט שהכנתי כדי לשמוע אותו שוב ברצף ולבדוק אם כל הקטעים מתחברים לי טוב אחד עם השני. מתחברים לי, כי זה סובייקטיבי, בעצם. לא רק “לי” לעומת “לכם”, אלא גם “לי” בימים שונים, מצבים שונים. לפעמים אני מרוצה מהפלייליסט עד מאד, אבל פתאום בהקלטה עצמה משהו בחיבורים בין השירים צורם לי, או לא מתאים כמו שהרגשתי קודם. אבל זה הכייף הכי גדול, הרקמה הזו של שירים אחד לשני. זה תמיד מרגיש לי כמו תפירה (עיסוק שחזרתי אליו בשמחה בשנה האחרונה) – החיבורים שבין קטעים מוזיקליים והרצף שנוצר ביניהם. בעיקר כשאני מצליחה לייצר חיבורים לא צפויים או לא מתבקשים. זה הכי מרגש אותי. בהקלטה עצמה זה יכול להעלות בי צמרמורות אמיתיות של עונג.
כבר הבטחתי לעצמי לפני כשנה שאשוב לכתוב. אולי אפילו הבטחתי לעצמי מעל דפי הבלוג, אבל זה לא קרה.
פעם היה לי הרבה מה לומר, וגם אמרתי. כתבתי משהו עם כל תוכנית שהעליתי לבלוג, כתבתי פוסטים שאינם קשורים למוזיקה. מדי פעם אני גוללת אחרונה בשנים וקוראת דברים בבלוג שלי עצמי, ומופתעת. מדי פעם אני מקבלת תגובות לפוסטים שנכתבו לפני שנים רבות, ומתרגשת מזה שהמילים שלי עדיין חיות ונושמות ומגיעות לאנשים.
לא יודעת אם המוזיקה החליפה לאט את המילים, או אם המעבר לברלין הוא זה ששינה בי משהו.
האמת שאני בטוחה שזה המעבר ששינה בי משהו. שינה בי המון. אני עדיין אני, אבל הבסיס שלי כעת הוא בסיס טוב, בסיס מאושר למדי, שמח בחלקו (בגרמנית קוראים לזה zufriedenheit, שזו אחת המילים האהובות עלי, שפירושה שביעות רצון, או נחת. ואני אוהבת אותה כי יש בה את המילה “שלום” וזה תמיד מרגיש לי כמו “שלום עם עצמי”), כך שיש בי יכולת להתמודד טוב יותר עם כל הקשיים והתסכולים של החיים.
אז למה הפסקתי לאט לכתוב? זה כמו תרגול, יכולת שאפשר לטפח או להזניח, והו, כמה שהזנחתי. גם כך אני מרגישה שהעברית שלי התדרדרה פלאים מאז שעברתי לחיות בברלין. גרמנית הפכה לאט לשפת היום יום שלי – עם בן הזוג, הילדים, הקולגות בעבודה, השכנים, החברים. יש לי כמובן חברים ישראלים, ויש את החברים בארץ, ואני מתעדכנת ב(כמעט) כל מה שקורה כך שאני קוראת עברית, אבל בכל זאת, היא כבר לא שליטת היום יום שלי. כל זה לומר שאולי אם אשוב לכתוב זה גם יחזיר לי את השפה שלי, מעבר לסיפוק שבכתיבה.
אז למה הפסקתי לאט לכתוב? האם אין לי מה לומר יותר? אין בי מחשבות יותר? או שסתם אין בי את הצורך לחלוק אותן עם העולם? אולי זה כמו הצילומים שלי, שלעיתים, מרוב היופי שסביבי, אני מרגישה שהם הפכו למשעממים ותו לא. אולי הקלות הזו לא מיטיבה עם הכתיבה.
נוסעת לחופשת קיץ (קמפינג!) של שלושה שבועות, בלי מחשב אבל עם מחברת ועט. נראה מה יהיה.
ואנחנו נשתמע פה כשאשוב :)
