מוזיקה תמיד היתה התשוקה הגדולה שלי, כל חיי. כבר בגיל שנה פיתחתי אובססיה לשיר מהפסטיגל, ומאות התקליטים של הורי, יחד עם האזנה אדוקה לרדיו, היו פסקול ללא הפסקה, לכל צעד ושעל בחיי.
(לפני כמה שנים כתבתי פוסט על המוזיקה של ילדותי, מוזמנים מאד לקרוא!)
תמיד הייתי זו שידעה מי מבצע איזה שיר, זו שגילתה דברים חדשים, ובעיקר – זו שהיתה מכורה למספר תוכניות רדיו ושדרנים, שפתחו עבורה אופקים חדשים. מוזיקה יכלה לשנות את היום שלי מקצה לקצה – הספיק קטע מסוים ששדרן רדיו השמיע, והכל התמלא בטוב.
תמיד אמרו לי שאני צריכה לשדר ברדיו, ואני תמיד אמרתי “מי, אני? קטונתי!”
ובסיפור אגדת חיי, הגעתי מתישהו ללימודי תואר במרכז הבינתחומי, שם גיליתי שיש תחנת רדיו שבה הסטודנטים משדרים, והופ, בלי לתכנן ובלי לשים לב כמעט, קיבלתי תוכנית רדיו עם שם מעולה, “אחת ששומעת” (תודה, ברק!).
מהר מאד התוכנית גדלה משעה לשעתיים שבועיות, וגם אחרי שאת לימודי התואר עזבתי, ברדיו נשארתי, ופרחתי. מעגלי ההיכרות המוזיקליים שלי הלכו וגדלו, יצרתי קשר עם מוזיקאים ולייבלים והתחלתי לקבל מוזיקה חדשה ומפעימה. התוכנית צמחה ופרחה מוזיקלית וגם מספר המאזינים גדל.