כותבים על מוזיקה

פחות או יותר לקראת יום הולדתי ה-32 החלה להעסיק אותי שאלה אישית מעניינת – מי אחראי לחינוך המוסיקלי שלי? הרי המוסיקה תמיד תפסה מקום רחב בחיי, והתחושה שלי היא שאני חווה אותם דרכה (או כמו שפעם זאפה אמר: “ללא מוסיקה בכדי לקשט אותו, הזמן הוא רק ערימה של דד-ליינים ותשלומי חשבונות”).  מאז שאני זוכר את עצמי הייתי סקרן לגבי מוסיקה, ותמיד הקדמתי את בני גילי בהאזנה לסגנונות ואמנים.

אבל אצלנו בבית לא התנגנה כל כך הרבה מוסיקה. הורי לא החזיקו תקליטים או קסטות בכלל, ואת התקליטור הראשון שנכנס בדלת הבית אני הכנסתי. אין לי אחים גדולים או בני משפחה אחרים שהכווינו את דרכי, וכמו כן, לרוב חברי אני האוטוריטה המוסיקלית ולא ההיפך. אז איך בכל זאת נהייתי כזה? מה “דחף” את העגלה? זו השאלה שהעסיקה אותי.

אז ישבתי וניסיתי להיזכר. אולי בכל זאת הדוד שניגן פעם על תופים? אולי זה הבן דוד ההוא שהכיר לי את “פרל ג’אם”? אולי זה סתם אלבום ששכב בבית ופתח לי את הצ’אקרות?
לא. התשובה לא מסתתרת שם. הרגשתי שלא. אבל החל אצלי תהליך התחברות לרגשות, וזה תמיד מחדד את הזכרון. התחלתי לחזור אחורה, ממש אחורה – גיל 4. הפתיחים של תכניות בערוץ 1, בהם מנגינות טובות ליוו את השקופיות של ה”טלטקסט“, ואחת מהן היתה הפתיחה של יצירת המופת “Tubular bells” של מייק אולדפילד (לערוץ הממלכתי היה עורך מוסיקלי לא רע בזמנו). אפילו נזכרתי באורגנית מודל 88′ שניגנה דמו זול אך מרגש של “I Love you just the way you are” של בילי ג’ואל.
אבל זה עדיין לא זה. אלו היו רק נקודות התאהבות ראשוניות, אשר התנגנו קבוע ותכופות, ולכן אולי גם חדרו לי לראש עד היום.

הטלוויזיה היתה כיוון מחשבה טוב  – נזכרתי בימים מאוחרים יותר, תחילת התשעים, הימים העליזים של MTV אירופה. איך “Lithium” של נירוונה גרם לי, ילד בן 8, לקפוץ על הספות בבית (ולסבתי המנוחה להתגלגל מצחוק לנוכח התלהבותי), איך הסולו של סלאש ב”Sweet child ‘o’ mine”  גרם לי להתאהב בגיטרה ולבקש מההורים אחת ליום ההולדת, ועל איך שהייתי מקליט וידאוקליפים באדיקות וצופה בהם בריפיט. הקלטות – ריפיט – הקלטות – ריפיט.

ואז נפל לי האסימון – תכניות הרדיו הליליות! בתחילת שנות התשעים לא היתה דרך טובה יותר להכיר מוסיקה חדשה מאשר הרדיו. לא היה אינטרנט, ודיסקים היו יקרים ברמה שאנשים רגילים (ובעיקר ילדים ללא כסף) היו קונים בדרך כלל אלבומים שתכולתם ידועה מראש. לי כמובן לא היה כסף, אבל היו 3 דברים אחרים חשובים אף יותר: זמן, רדיו-טייפ וכמה קסטות ריקות להקלטה.
שעות על גבי שעות הייתי יושב ומאזין לתכניות הרדיו הליליות, ובאדיבותם של מגוון שדרנים נהדרים מתוודע לשירים ולסיפורים שמאחוריהם, בשקיקת נעורים שאין שניה לה. כשהתחיל שיר עם סאונד טוב או כזה שזיהיתי מהעבר, הייתי לוחץ מהר על כפתורי ה-REC וה-PLAY ומקליט את השיר עד לסופו. ככה הייתי ממלא אוספים שלמים של מוזיקה שאהבתי. אני שומר מקום מאוד חם ומכובד ל”כוכבי הקסטות” שלי – כמו דייויד בואי, סטיבי וונדר, הפיקסיז, בלר, ועוד. אפילו את ספארקלהורס הכרתי דרך הרדיו כבר בשנת 95′, לפני שמישהו שמע עליו.

מהדברים הראשונים שהדהימו אותי ברדיו:

סיפור האהבה שלי עם אמנים אלו ועוד רבים אחרים החל דרך הרדיו. תכניות שפרשו לפני את עולם המוסיקה והיו בית הספר שלי. אלו נתמכו בחוויה הישנה של המדיה דאז, אשר אילצה אותי לחדד את אזניי – שכן קלטות ריקות לא היו ללא הגבלה, וסליל ההקלטה היה יקר לליבי (שמא אוסיף שיר צולע לאוסף על פני שיר נדיר שינוגן בהמשך) ולכן למדתי “לטעום” את המרקם של השיר מהשנייה הראשונה דרך הסאונד שלו, לחוש אותו כמו שף שפותח סיר מהביל  וקובע על פי הריח בלבד אם יש עומק בתבשיל. בתקופה ההיא נאלצנו לזכור פרטים – שמות אמנים ושירים לא חיכו ברשימת תיוגי השאזאם. כאשר נתקלתי במידע על משהו טוב ששמעתי – הוא נצרב בראש, בכדי שאוכל למצוא את המקורות. רק את שמות התכניות והשדרנים אני לא זוכר (גם בראשי סליל ההקלטה כנראה מוגבל) והלוואי והייתי זוכר כי אני צריך להודות להם.

מההשפעות הראשונות:

היה בזה משהו מאוד מתגמל, במאמץ שעל חובב המוסיקה לעשות בכדי להרחיב את הידע שלו – ללכת לקנות אלבום, לשלם עליו, לחוש אותו, לפתוח את האריזה, לנגן אותו ולעיין בחוברת שלו (זה גם מסביר למה אנשים מסוימים, ואני ביניהם, קונים גם כיום תקליטים בזמן ששאר העולם מוריד דיסקוגרפיות מלאות בלחיצת כפתור) – זה נתן כבוד לאמנות ולאמן. זה אפשר למאזין לתת צ’אנס אמיתי. בזמנו שרר ‘קפיטליזם’ מוסיקלי – לציבור הרחב היתה נגישות למוסיקה “מוכחת” בלבד – כזו שכבר היה לה קהל מסוים. רוב האנשים הכירו מספר בודד של אמנים מכל ז’אנר ואלו היו האפשרויות הנגישות. זו הסיבה שכל אדם בעולם ידע מי זה קורט קוביין – גם כאלו שלא סבלו את המוסיקה שלו. המדיה של ימינו יצרה משהו אחר (ולא פחות טוב בהכרח) – ‘סוציאליזם’ מוסיקלי – כל אחד מאזין לאיזו נישה שהוא רוצה, הכל נגיש. אין קונצנזוס. העוגה מתחלקת ליותר פרוסות. כיום לא יכול להתקיים קורט קוביין.

כאדם שחי את המוסיקה, שמחתי להגיע למסקנה הזאת על מקורות ההשפעה שלי. הערכה רבה החלה גואה בליבי עבור אותם שדרני רדיו מסורים, שעשו עמי חסד נפלא והשיגו את המטרה של כל שדרן רדיו בעולם – להשפיע.  קיבלתי משנה תוקף לכך שאני כה מעריך את “תולעי המוסיקה” שיודעים ומתאמצים להעביר את הידע שלהם הלאה. הרי מספיקה האפשרות להשפיע על ילד סקרן אחד.

רק אני והוא:

=======================================

את בועז הכרתי דרך המוזיקה, איך לא. בקפה של האוזן השלישית, בתקופה בה ניהלתי שם את פרוייקט הרצאות המוזיקה “אקורד”. ולא פחות חשוב: שנינו חולקים אהבה גדולה למוזיקה הברזילאית.

בועז הוא בעל הטור “אלבום ביום” במגזין המוזיקה “מוזינג”, מפיק הופעות אקוסטיות לקידום אמנים צעירים (תעקבו אחרי מה שקורה בפוסט קפה), ואיש עסקים.

רוצים לפתוח את אלבום הזכרונות שלכם ולשלוף משם תמונות מוזיקליות? מוזמנים לכתוב לי