התוכנית הפעם התחילה לי מבולבלת, כי בגלל תקלה טכנית, שמעתי את עצמי בהד כשדיברתי. וזה מיד השפיע על הדיבור שלי. לא ידעתי אם אני נשמעת בהד גם בשידור, או רק באוזניות, ופתאום התבלבלו לי המילים, או המחשבות. אבל דווקא בתוכנית שהתחילה בשיבוש פנימי, פתאום אילתרתי את כל החלק האחרון של רשימת השידור, במקום לנגן את מה שתכננתי להשמיע. שינוי מייצר שינוי.
והשמיים היו קודרים ואפורים ביום ראשון, אבל בהרגשה שלי החורף נגמר, והאביב כבר כאן. כבש אותו, גבר עליו. גם אם עדיין קר פה ושם, גם אם ירד עוד קצת גשם, זוהי רק שירת הברבור של החורף, ואולי רחמים מלמעלה, ששולחים לנו עוד טיפה אחרונה של חסד. והשמש כבר עלתה, והיא לא דרומית כל כך, והיום מתחיל להחשיך מאוחר יותר, ואני מרגישה את הקיץ.
מעניין איזה קיץ יהיה לנו השנה, אחרי הקיץ הסוער של 2011. מעניין אם המחאה תעמוד שוב על רגלים איתנות, מעניין מה יהיה…
חייבת להתחיל בבנין הסינמטק החדש, שבאמת, פשוט כל כך מכוער ונטול השראה שלא יאומן שמישהו תיכנן ועיצב אותו במחשבה תחילה, ויתרה מזאת – קשה להאמין שמישהו (להלן: משלם המיסים) שילם על זה.
הכניסה היא כמו כניסה לקניון מפואר. זו התחושה. הכל גדול ומנוכר ונטול נשמה.
המדרגות. (למעבר בין קומת הכניסה לקומות שמעל ומתחת) צרות להפליא וקטנות מלהכיל את כל האנשים שאמורים להכנס באולמות הגדולים (והמכוערים, להפליא. מזל שאולם 4, הקטן יותר, צבוע בכחול. קצת הקלה בעיניים מכל האדום שמציף מכל עבר).
הקומה התחתונה, בה יש שני אולמות ואת השירותים, מרופדת כולה – רצפה וקירות – בשטיח מקיר לקיר בצבע אדום, עם הדפסה שחורה של ציטוטים מסרטים (שמיותר לציין, רובם סרטי “מופת” כמו אסקימו לימון). כואב, כואב בעיניים.
צפוף לנו, ומכוער לנו בעיניים:
השירותים. רציתם להקל על כאב הראש שמתפתח לאיטו, ולפחות לרוקן את השלפוחית? שירותי הנשים מוחבאים בקרן זוית בתוך מסדרון (מרופד בשטיח אדום + כתוביות…), ומעוצבים כמיטב מועדוני שנות השמונים במשבצות אדום-לבן.
ולפסטיבל. אמנם הלכתי רק לשלוש הופעות, אבל ניסיתי לבחור את אלו הפחות מוכרות ופחות מובנות מאליהן עבורי.
והיום זה השתלם – ובגדול. שלישיית דימיטרי בודורוב, עם החלילן תיאודסי ספאסוב היו מרגשים, מיוחדים וצנועים כל כך, שקשה היה שלא להתרגש. עיבודים ג’אזיים של מוזיקה בולגרית עממית, בעדינות ויופי ונשמה גדולה. יצאתי מרחפת מהאולם, ממש כך.
גם בהופעה של קובי ישראלית ואורן מרשל נהניתי. אקורדיון, טוּבּה, תופים וסקסופון, כאוס ושטויות ומוזיקה יהודית, כולם חוברים להם יחד לרעש מופלא, כשברקע מנשבת רוחית יהודית/בלקנית. משהו אחר לגמרי, ואין לי ספק שזו אחת היציאות המפתיעות בפסטיבל, ובכלל.
ההופעה של תזמורת האפרו-ג’אז, הרכב בינלאומי (ישראלי ברובו), בניצוחו של הגיטריסט הישראלי סיימון בלילטי, בעיקר הרגיזה אותי. לא משום שהמוזיקה לא היתה טובה, אלא משום שהיה ברור שרוב הקטעים מאולתרים, והתחושה הכללית היתה של been there, done that – שום דבר מיוחד לא קרה שם, למרות אוסף הנגנים המוכשרים. אה, וסימון בלילטי פשוט הגעיל אותי עד עמקי נשמתי, כשישב כל ההופעה ולעס מסטיק, וכשדיבר עם הקהל, בין לעיסה אחת לשנייה, אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אומר.
* כוכבית לציין שמתוך שלוש ההופעות שראיתי זו של שלישיית דימיטרי בודורובהיא היחידה של אמנים שאינם ישראליים, ועצם העובדה שהם היו לבושים יפה ושהם לא לעסו מסטיק על הבמה, כבר ריגשה אותי, עוד טרם תחילת ההופעה המקסימה שלהם. בכלל, להקה שבאה עם צניעות אמיתית, ואהבה אמיתית. האגו לא תפס שם מקום על הבמה – אפילו לא אצל החלילן (אח, איזה גבר מרשים), שהוא אחד המוזיקאים הגדולים של בולגריה.
* ועוד כוכבית – פנייה נרגשת למוזיקאים ישראלים. בבקשה, אל תעלו להופיע על במה כשאתם לועסים מסטיק. לא רק שזה לא מכובד, זה דוחה. ממש. ואנא אנא אנא מכם – אל תדברו לקהל תוך כדי לעיסת מסטיק! פשוט לא.
מדברת מוזיקה היום.
6 קאברים מפתיעים, 5 מוזיקאים ישראלים מוכשרים, 4 נשים יפות, 3 פסי קול מוצלחים במיוחד, ואחת ששומעת…
תוכנית גברית יחסית, הרבה קטעים אינסטרומנטלים, קאברים מפתיעים, וגם כמה וכמה מוזיקאים ישראלים מוכשרים ביותר.עליות וירידות, ויחסית מעט קפיצות בזמן. מסע של שעתיים שעולה ויורד, ומגיע אחור אחור בזמן, כמעט עד למאה ה-19, וחוזר עד ל-2012, מהרי האפלצ’ים לביקור קצר באיראן וקפיצה לרוסיה, מעבר בין בלוז ופולק לראגיי וג’אז. (אח, אם רק יכולנו תמיד להשאר רחבי אופקים כמו שאנחנו כשאנחנו מקשיבים למוזיקה…)
בבוקר יום ראשון, לפני שיצאתי לאולפן הרדיו, גיליתי שוויטני יוסטון מתה.
נו, עוד מוות, עוד סלבריטי שלקחה יותר מדי סמים ומתה מוקדם מדי. קצת עצוב וקצת חבל (וגם קצת מצחיק, בואו נודה באמת).
אבל כל כך צרם לי פתאום, הפער הזה. ההתנהלות שלוות הנפש שלנו סביב זה – כולם רוצים להיות מפורסמים ועשירים, ולכבוש את העולם, כשיד ביד עם זה, התהילה והכסף, באות כל המחלות וההתמכרויות – סמים, סקס, אנורקסיה, יו ניים איט… ואנחנו מקדשים את זה, את ההרס העצמי המפואר הזה. דבוקים למסכים, ורואים האח הגדול, וכוכב נולד ומה לא. ורוצים גם, להיות סלב, הרס עצמי לתפארת. הזכות להשפיל את עצמנו ולמות מוות עלוב ומפואר בפומבי.
ויד ביד, צד בצד, אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש, וממש לידינו לאנשים אין מה לאכול, ומאיימים עלינו כל הזמן במלחמות ובפצצות, והקיום שלנו שברירי כל כך, בכל כך הרבה מובנים. ואנחנו רוצים להיות עשירים ומפורסמים, ולעשות המון סמים וסקס, לתת לחיים לשבור אותנו, ולמות צעירים.
(ויום אחרי, אנחנו שוכחים שמשהו קרה אתמול, שמישהי מתה, שלרגע צבט לנו הלב.)
(* ותפילה לסיום: אנא, אלוהי הגשם והחורף, השאר עימנו עוד קצת, אנחנו זקוקים כל כך לעננים ולכל טיפת גשם אפשרית…)
בין סוף השבוע האינטנסיבי שעברתי, לבין התוכנית ביום ראשון, והזמן שטס באופן כללי, כבר יום רביעי, ועדיין לא העליתי את התוכנית. שזו שערוריה, כי אמור להיות לי זמן בשפע בימים אלו. אבל כפי שאמרו חכמים ממני: ככל שיש לנו פחות זמן, אנחנו מספיקים לעשות יותר. מתענגים פחות, אולי, על הזמן החולף, אבל מנצלים אותו טוב יותר כדי לעמוד במטלות שלנו. (כדי שיישאר לנו מעט פנאי לעינוגים, ברור!). אז בימים אלו אני מתענגת על הזמן החולף. איזה כייף. ‘פְּרִי בָּשֵל’ קראתי לתוכנית, כי ככה הרגשתי פתאום, שאני מוכנה. אני פרי בשל. כבר ממש שם. כאן, בעצם. הנני כאן. זה עומד לקרות ממש בכל רגע, תיכף ומיד קוטפת את עצמי, ונוגסת.
פטריק סבג ויותם אגם (Business Class Refugees) – יוצרים ומפיקים שילובים מוזיקליים מהקלטות שנערכו במסגרת עבודתם תחת הלייבל המוערך EarthSync, ומייצרים פרוייקטים אודיו-ויזואלים שמייצרים מסע בין תרביות שונות, בחיפוש מתמיד אחר השורש המוסיקלי המחבר הכל לזהות אחת.
צמד המפיקים שאחראים לרימיקס של פיטר גבריאל Exit Through You, זכה בפרס המפיקים הנחשב של loopmasters בלונדון, רגע לפני השקת הפרויקט החדש No Stranger Here עם זמרת הסול האמריקאיתUrsula Rucker והזמרת האגדית Shuba Mudgal .
אחת ששומעת אירחה את הזוג המוכשר באולפן, ושמעה על המסלול שהביא אותם עד הלום, מימי ‘כשניקו תתחיל לדבר‘ והלהיט ‘צל כבד‘, עבור ב’יום מן הימים‘ – אלבום הסולו המצויין של פטריק סבג (להורדה בחינם!), וכלה בצ’נאיי אשר בהודו, הקמת הלייבל EarthSync, פרוייקט Laya Project המרגש, ושלל פרוייקטים עם מוזיקאים מרחבי אסיה והעולם.
תענוג – קצת חורף פה בארץ הקיץ הנצחי. קצת שמחה לאיכרים, קצת מים לאדמה היבשה, לנשמות המיובשות… שינוי מהשמש הנצחית. להזכיר לנו ששינוי זה טוב, וגם להזכיר לנו שהכל זמני, הכל חולף, הכל משתנה. לא לפחד כל כך משינויים, לא לפחד כל כך מ”אחרים”. ושיירד עוד גשם, כמה שיותר, שיהיה עוד מעונן ואפור, כמה שיותר. ואז גם נהנה מימי השמש עוד יותר. ואם ב”אחרים” עסקינן – השבוע, כל לילה כשהלכתי לישון חשבתי על הפליטים בגינת לוינסקי ובדרום תל אביב, שאין להם קורת גג מעל ראשם, ושלרבים מהם אין נעליים וגרביים ומעיל נגד הקור והגשם. ואם לרגע לקחתי את זה כמובן מאליו, הרי שקיבלתי תזכורת לעד כמה אני ברת מזל (טפו טפו טפו), וגם כמה ניתן לעשות למען אחרים – ויחד עם זאת – כמה לא פשוט להקריב את הנוחות שלנו, ולו לרגע קט, למען אותם אחרים. מבטיחה לעצמי להשתדל יותר.