* פוסט שכתבתי לפני שנתיים, כשחזרתי מפסטיבל פרימוורה, ועכשיו מצאתי אותו בטיוטות. לא יודעת מדוע לא פרסמתי אותו. אבל הנה, מתאים ואפילו פואטי לפני המעבר לברלין.
*************
ברצלונה שלי, אהובתי.
שנה של אהבה וצמיחה ומלא דברים טובים העברתי בך. מאז אני מתגעגעת.
ברור שאחת הסיבות להחלטה לנסוע לפסטיבל פרימוורה היתה ברצלונה. שבוע שלם בעיר שהיתה לי לבית שני, בשפה שהיתה לי לבית שני.
לא ידעתי אם הספרדית עדיין בי, אם עדיין אבין, אם אוכל להתבטא. לא הייתי בטוחה אם אזכור את הרחובות, והכיוונים, ולאן הולכים. לא ידעתי אם הזכרונות ייטיבו עימי או יכאיבו לי מרוב געגועים.
אז כן, הרחובות עדיין טמועים בי, כמו השפה, שאני מבינה גם כשמדברים אותה מהר, ושאני יודעת לדבר אותה, ואפילו לדבר טוב כשהשיחה משמעותית ועמוקה.
ואני אוהבת ספרדית. אוהבת לשמוע אותה, אוהבת לדבר אותה, אוהבת לחשוב אותה, אוהבת לשיר איתה. מתענגת על הצלילים שלה, מגלגלת אותה בלשום ובנשמה. וכן, עדיין מרגישה שיכולה לחיות בה. אם לא בעברית, אז בספרדית.
כן, זו עדיין עיר קרובה ואהובה מאד.