הפוסט החדש של פרוייקט הילדות שלי הוא בפורמט שונה מעט – יוסי בבליקי אירח אותי במחסן שלו, ונתן לי לתפוס את מקום המראיינת למשך השעה הראשונה, בה דיברנו על זכרונות הילדות שלו והמוזיקה שליוותה אותם. מיותר לציין ששעה לא הספיקה לדגדג ולו את הקצה של השפע והעושר הנפלאים שיוסי מביא איתו, וכולי תקווה שנמצא דרך להמשיך את מסע הזכרונות הזה יחד.
בשעה השנייה החלפנו מקומות, ויוסי חזר למושב הנהג, ואני לכסא האורחת, והשאלות הופנו אלי.
היו לי שעתיים זורמות, מעניינות, מצחיקות ומרגשות, שחלפו ביעף. אני חייבת לומר תודה גדולה ומיוחדת ליוסי על השעה השנייה, בה הוא אירח אותי באולפן, שאל אותי שאלות ואתגר אותי במחשבות ותובנות לגבי עצמי, שעשו לי חשק לעוד. לשבת עם מישהו באולפן ולנהל שיחה טובה ומעניינת – זה אדיר כל כך ולא מובן מאליו בכלל. תודה!
אז התוכנית זמינה לכם כאן להאזנה:
ואת הטקסטים לקחתי מקיר הפייסבוק של יוסי, שכהכנה לקראת התוכנית העלה מילים ומוזיקה של זכרונות ילדות, והם מלווים את התוכנית.
&&&&&&&&&&&&&&&
הסיפור הוא כזה שאליענה בן דוד המשובחת ביקשה ממני כבר לפני שלשה חדשים להשתתף בבלוג המעולה שלה ולשלוח רשימה על שירי הילדות שלי. אמרתי כן בטח כמו שאני אומר תמיד כשאני רוצה אבל לא יכול ואכן לא מצאתי אלפית שניה מיותרת בתוך סחרחרת החיים. ולא היה כיף ולא היה לי נעים.
עד שקיבלתי את המפתחות ל”מחסן” החדש, הגעתי לשידור בשתיים, ונחשו את מי אני מוצא באולפן משדרת לפני, עם חיוך רחב כמו נהרות אירופה בכבודם ובעצמם?
ולכן היום התכנית מוקדשת ברובה לשירי נוף ילדותי המתרחקת, כשבשעה הראשונה אליענה תראיין ואני אבלה ובשניה נהפוך הוא. אנחנו מצפים שהתמלול של התכנית יהפוך, לפחות בחלקו, לרשימה בבלוג של אליענה. ומצפים לכל אחת ואחד מכם שיש לו לב אמיץ של ילד.
40 שנה לפני שאדון הסליחות הפך לשיר עם ישראלי, זה היה ה להיט של הימים הנוראים {שלא היו נוראים לנו הילדים כמו שהיו מתוקים} בבית הכנסת החלאבי ברחוב טרומפלדור מול בית הקברות. שנים לפני שהרובע הפך לחתיכת הנדלן הלוהטת ביותר של המזרח התיכון, היינו צועדים ברגל בכל יום כיפור אל הבית של סבתא שמחה עליה השלום ברחוב בוגרשוב. אבא אמר שאנחנו הולכים 3 קילומטרים וזה עשה עלי רושם עצום. היינו יוצאים בבוקר ומגיעים לסבתא. ומשם לבית הכנסת שאפוף בריח המתוק מתוק של הריחן. ובריח המתכת של הרימונים. ובציבור מתפללים קטן קומה ושמנמן שהיה גועה בשיר ומתפנה לשיחה וחי יהדות פשוטה ובשומה שאני נתפס ברעדות בלתי נשלטות כשאני רק מעיז לנסות להריח אותה שוב. והמוסיקה. אחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. טוב, נעזוב זה.
היום בקונסוליום מיוחד שערכנו לקראת העלאתה של תכנית הרדיו “סלון לים התיכון” על הבמה, שאלתי את ה”מומחים” שבחבורה מאיפה מגיע הלחן של אדון הסליחות. מי המלחין. והתשובה שטיפה הקסימה אותי וחצי טיפה אכזבה אותי היתה שאף אחד לא יודע את מקור הלחן ומתי התחילו לשיר אותו בבתי הכנסת. אריאל כהן, המנצח של פרקאת אל נור ומומחה על למסורות הפיוט מניח שמדובר בלחן עתיק ברמות של יוצאי בבל.
הנה כאן מצאתי סרט מרגש של הנוסח החלאבי הכי עסלי של הפיוט. מהבית הכנסת של העיר שכבר לא שם.
האמת שחיפשתי ולא מצאתי את “אל תלחץ על הבננה” {סי פפה} מתוך קנטטה לשוארמה חלק 2 שהיה התקליט הראשון שלי. אבל גם זה שובר את הלב. הם שרים כל כך מושלם ונראים כל כך עמךָ… וזה הסוד של הכלת ניגודים או לדעת אפילו לברך את הניגודים שלא עבר מדור לדור או לפחות נדמה לי לפעמים שלא עבר.
יבורכו הגובלנים של אמא. וביחוד הגובלן שעמד בסלון בזווית 90 מעלות מהטלוויזיה ובזווית הפוכה מפרוזדור המסתור שלי, זה שקישר בין חדר הילדים לסלון ושאליו הייתי חומק כרבע שעה אחרי נשיקת לילה טוב ומתצפת משם על שידורי השחור לבן כפי שהיו משתקפים בזכוכית הגובלן של האשה העובדת בשדה תלתן. חדשות. כדורגל. וחדווה ושלומיק. לא הבנתי הרבה ממה שהלך שם. אבל שלומיק היה אומר כל הזמן: “נשבר לי” וזה עשה עלי רושם גדול, כל הסלנג החדש הזה. מירי אלוני כבר אז ולעולם היתה זמרת השמש שלי.
אם אתה מבשל ספגטי והמים לא רותחים
מה דעתך להדליק את האש?
{כי זה מה שכולם עושים}
וזה כבר ממש שובר את ליבי
&&&&&&&&&
(בתקווה שהמשך יגיע, מתישהו.)
