אני מעלה את השידור החוזר של אחת ששומעת כמה ימים אחרי שהתוכנית משודרת, והפער, לעיתים, של הזמן והמרחב, מרגיש עצום, ומקשה על הכתיבה. כי בין המוזיקה שלי, בין ההנאה הצרופה של השידור, לבין מה שקורה פה בעולם האמיתי, שורה לה תהום עצומה. השבוע לבטח.
שבוע שעבר כתבתי שאני מניחה כי לפנינו שנה לא פשוטה, ושהמאבקים האמיתיים רק מתחילים. ודיברתי גם על אחריות אישית ואמונה עצמית. אבל יש ימים בהם קשה כל כך להאמין שמשהו טוב יקרה פה, שבעצמי אני תוהה איך עושים את זה. אבל אז קורה משהו שמחזיר לי שוב את האמונה. כמו ההפגנה הספונטנית של אתמול בלילה, נגד חוק המסתננים.
ואיזה מזל שיש מוזיקה. מרפאת לי את הלב. עוזרת לבכות כשצריך, עוזרת לפרוק כשצריך. נחמה ומקום מפלט, ואויר לנשימה.
למה ‘גשם וחיפושיות מעופפות’? ‘גשם’ כי התחיל לרגע, וקיוויתי כל כך שימשיך (והנה היום אכן קיבלנו יום חורפי ורטוב כראוי), ו’חיפושיות’ כי ה-Beatles כיכבו בתוכנית הפעם (בצורה זו או אחרת), ו’מעופפות’ כי שיר אחד על flying הוביל אותי למצוא עוד הרבה שירים על תעופה.
אז יאללה, שנפרוס כנפיים ונעוף לירח.