בראשית היה פה מדבר.
נולדתי בתחילת שנות השישים, קצת לפני שהביטלס הוציאו את תקליטם הראשון והחלו במסע הקסם המיסתורי. אלביס, משוחרר טרי מן הצבא, הפך לכוכב קולנוע סכריני מזמר. מצעדי הפזמונים מלאו בבלדות של פרי קומו ושירלי בייסי לצד שלל נעימות של תזמורות מתקתקות. ניכר היה כי העולם ה”ישן” חוגג את נצחונו (הזמני) על אילופו של הרוקנ’רול הסורר, והטרנד החדש (והזמני) של הצעירים, הטוויסט כבר לא הפחיד איש, שהרי במילא צפוי להיעלם במוקדם או מאוחר.
ישראל של אותם הזמנים היתה מדינה צעירה שעברה מיתון כלכלי ולפניה היו שתי מלחמות עקובות מדם. משפחות התקיימו בצמצום ובצניעות. בגדים הועברו מילד לילד ובחגים לבשו חולצה לבנה.
ברוב הבתים היה רדיו מנורות מגושם, ולנו, שיא השכלול, היה גם טייפ סלילים שבו הקליטו שירים ומערכונים של “הגשש” מן הרדיו. ה”גל הקל” שידר בעיקר תוכניות לעקרת הבית עם שירים של בני ברמן, יפה ירקוני וה”דודאים” ומעט מאד מוסיקה לועזית. כיום נהוג לכנות זאת תקופת המעבר משירי ה”הו-הו-הו” של “דור המדבר” לשירי הלהקות הצבאיות. יעברו כמה שנים טובות עד שישמעו כאן צלילי גיטרה חשמלית…