חייבת להתחיל בבנין הסינמטק החדש, שבאמת, פשוט כל כך מכוער ונטול השראה שלא יאומן שמישהו תיכנן ועיצב אותו במחשבה תחילה, ויתרה מזאת – קשה להאמין שמישהו (להלן: משלם המיסים) שילם על זה.
הכניסה היא כמו כניסה לקניון מפואר. זו התחושה. הכל גדול ומנוכר ונטול נשמה.
המדרגות. (למעבר בין קומת הכניסה לקומות שמעל ומתחת) צרות להפליא וקטנות מלהכיל את כל האנשים שאמורים להכנס באולמות הגדולים (והמכוערים, להפליא. מזל שאולם 4, הקטן יותר, צבוע בכחול. קצת הקלה בעיניים מכל האדום שמציף מכל עבר).
הקומה התחתונה, בה יש שני אולמות ואת השירותים, מרופדת כולה – רצפה וקירות – בשטיח מקיר לקיר בצבע אדום, עם הדפסה שחורה של ציטוטים מסרטים (שמיותר לציין, רובם סרטי “מופת” כמו אסקימו לימון). כואב, כואב בעיניים.
צפוף לנו, ומכוער לנו בעיניים:
השירותים. רציתם להקל על כאב הראש שמתפתח לאיטו, ולפחות לרוקן את השלפוחית? שירותי הנשים מוחבאים בקרן זוית בתוך מסדרון (מרופד בשטיח אדום + כתוביות…), ומעוצבים כמיטב מועדוני שנות השמונים במשבצות אדום-לבן.
