המוזיקה של ילדותי

בהתחלה היה שקט.

ואז, נדלק לו כפתור. רדיו. מוסיקה. רק מוסיקה.

מצעד הפזמונים העברי של קול ישראל.

“עוד יש מפרש לבן באופק,

מול ענן שחור כבד 

כל שנבקש לו יהי”

נעמי שמר על הפסנתר, שרה בחרישיות

את תפילותיה. את כאב המלחמה והתקווה שבאופק.

Let it be.

מקום שני, מקום ראשון, הפינה לשיפוטכם

והכפתור מגלגל תחנות על הסקאלה. 

“את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק,

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק,

מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן…”

והיא המשיכה. קדימה ואחורה 

על סקאלת האיי.אם. 

ואז הגיעו שני רמקולים. אנטנה. אפ.אם. סטריאו.

“Heavenly shades of nights are falling

It’s twilight time

Out of the mist your voice is calling

It’s twilight time”

ספינת קול השלום, עם הביטלס,

הקאנטרי ו”עם שקיעת החמה”.

והיתה שם ג’וני מיטשל.

בתוך שעה של שירי פולק