2019
May
Standard

אחת ששומעת #205 | 26/11/15 | חורף אינדיאני

ימים מוזרים, מתעתעים​. סוף נובמבר שמרגיש כמו תחילת הקיץ (רק חשוך), שגרה ועבודה טובות, אבל חדשות רעות רעות. זה מבלבל לי את הרגשות, ומבלבל לי את המוזיקה שאני מאזינה לה. ובכל זאת, זה מה שמחזיר אותי לאיזון – המוזיקה.

** מכירים את שלי? יש שם טקסטים יפים יפים, מוזיקה וזכרונות. 

~~~~
רשימת השידור: 

  1. Lonely Drifter Karen – A Roof Somewhere (2:30) (Fall Of Spring, 2010)
  2. Pentangle – Light flight (3:15) (Basket Of Light, 1969)
  3. Erik Truffaz 4tet – Let Me Go! (Feat. Sophie Hunger) (3:11) (In Between, 2010)
  4. Mick Harvey – 69 Erotic Year (3:25) (Intoxicated Man, 2014)
  5. Orange can – Mornin’ Son (4:00) (Home Burns, 2001)
  6. TREE – Travel Light (3:36) (TWO, 2015)
  7. Aphrodite’s Child – Loud, Loud, Loud (2:43) (666, 1972)
  8. Matthew E. White – Brazos (9:52) (Big Inner, 2012)
  9. Dimoné – Un homme libre (3:32) (Bien Hommé, Mal Femmé, 2014)
more
Standard

הרי מספיקה האפשרות להשפיע על ילד סקרן אחד – בועז עובד שלום

פחות או יותר לקראת יום הולדתי ה-32 החלה להעסיק אותי שאלה אישית מעניינת – מי אחראי לחינוך המוסיקלי שלי? הרי המוסיקה תמיד תפסה מקום רחב בחיי, והתחושה שלי היא שאני חווה אותם דרכה (או כמו שפעם זאפה אמר: “ללא מוסיקה בכדי לקשט אותו, הזמן הוא רק ערימה של דד-ליינים ותשלומי חשבונות”).  מאז שאני זוכר את עצמי הייתי סקרן לגבי מוסיקה, ותמיד הקדמתי את בני גילי בהאזנה לסגנונות ואמנים.

אבל אצלנו בבית לא התנגנה כל כך הרבה מוסיקה. הורי לא החזיקו תקליטים או קסטות בכלל, ואת התקליטור הראשון שנכנס בדלת הבית אני הכנסתי. אין לי אחים גדולים או בני משפחה אחרים שהכווינו את דרכי, וכמו כן, לרוב חברי אני האוטוריטה המוסיקלית ולא ההיפך. אז איך בכל זאת נהייתי כזה? מה “דחף” את העגלה? זו השאלה שהעסיקה אותי.

more