2018
February
Standard

אחת ששומעת #296 | 30/11/17 | Bodylife

♫  

לא הייתי מצפה מהכניסה הרשמית של החורף להיות תקופה של שינויים או של החלטות. או של החלטות ושל שינויים. זה זמן של התכנסות, לא? חשבתי שבאביב מתחילים להניע דברים. אבל הי, כנראה שמכיון שהכל משתנה כל הזמן בכל מקרה, מדי פעם השינויים האלה צריכים גם לנבוע מאיתנו. בקיצור, תקופה של שינויים. והחלטות. התבחבשתי עם עצמי רבות בחודשיים האחרונים, בניסיון לגשר בין הפנטזיות לבין המציאות, ובעיקר כדי להבין בסופו של דבר שההחלטות שאני מקבלת צריכות להיות של הכאן והעכשיו, ולא של עתיד שאינו נודע.

ומוזיקה.

The Playlist:

  1. Bobby Hebb – Sunny (2:44) (1966)
  2. Lonnie Liston Smith – Peace & Love (Reflections Of A Golden Dream, 1976)
  3. Mariam The Believer – Bodylife (5:16) (Love Everything, 2017)
  4. Matt Berry – Gather Up (2:19) (Kill The Wolf, 2013)
  5. Bobbie Gentry – Fancy (4:22) (Fancy, 1970)
  6. מתי כספי עוד תראי את הדרך (4:55) (סוף היום, 1981)
The end
Standard

אחת ששומעת #295 | 23/11/17 | Gray and Green

♫  

בשבוע שעבר עברתי קצת על הבלוג שלי, וראיתי שפעם הייתי כותבת טקסט עם כל תוכנית שהעליתי און-ליין. לעיתים קצר, לעיתים ארוך, אבל טקסטים אמיתיים, על דברים שחשבתי או שהרגשתי. ואני יודעת שמאז שאני פה בברלין, הטקסט שלי התמעט והלך, ובעצם רוב הזמן הוא איננו כלל, רק המוזיקה והתמונה השבועית.

לא יודעת לומר בדיוק למה המילים הכתובות שלי נעלמו. אולי כי הגעתי לעולם חדש, והתחלתי לבנות חיים חדשים, והשפע היה רב ומלא כל כך, שלא נותרו לי מילים? אולי פשוט כי אני כבר לא חיה בתוך התסכול והקושי, שליוו אותי הרבה שנים בארץ? הרי אומרים שקשיים עושים נפלא ליצירה (היוש, דכאון!).
בכל מקרה, עברתי על הבלוג, וקראתי הרבה דברים שכתבתי, והופתעתי שאני זו שכתבה את המילים האלה, כי שכחתי, וכי שכחתי איך אני נשמעת בכתיבה. וגם כי זה עשה לי חשק לחזור ולכתוב. יש בזה משהו שגורם לי ליישר קו עם עצמי, וזה מרגיש לי חשוב. כי החיים הרי אותם חיים. והאתגרים אותם אתגרים, ורק אני משתנה בתוכם, או לפחות יש בי את פוטנציאל ההשתנות. אז מבטיחה לעצמי בריש גלי לנסות ולכתוב שוב (בשבילי, לא בשבילכם).

The end
Standard

אחת ששומעת #292 | 2/11/17 | ציפורים

♫  

התלבטתי איזה צילום להעלות השבוע לתוכנית, כי בסופ”ש יום ההולדת שלי נסענו לראות ציפורים נודדות. אבל הכתום-כתום הזה, עם שפע הדלעות שמציף עכשיו, הוא הצבע שאני רוצה לקראת החורף, שלתחושתי יהיה אפור מאד השנה. אז אולי זו התמונה הצבעונית האחרונה לתקופה הקרובה…
אז שבוע יום הולדת. חברוּת, זוגיות, אהבה, אתגרים, מחשבות על הווה ועתיד, וכמובן ציפורים. שנודדות. עוזבות את אגמי ברנדנבורג ועפות (גם) לישראל. ואני פה. שנים רבות עד שהצלחתי לפרוס כנפיים ולעוף, ולפני שנה וחצי נחתתי פה, בברלין, ואני עדיין בונה את הקן שלי, כדי שיהיה חמים ונעים ובטוח ומגונן. ואולי גם בגלל זה נשטפתי גל של נוסטלגיה מוזיקלית. לא כזו שלוקחת אותי לילדות, אלא כזו שנוגעת בתקופות המשמעותיות שלי בחיי הבוגרים, מוזיקה של רגשים ומקומות משמעותיים בחיי. שירים שזורמים עמוק בדמי ואני יודעת כל תו ותו בהם.
מאחלת לעצמי שנה של ריפוד הקן, ועם זאת של פריסת כנפיים. של בטחון במקום בו אני נמצאת ויחד עם זאת החופש לעוף סביב, לראות, לגלות, להיות חופשיה ולאפשר חופש לאהובי. יום הולדת שמח ושנה טובה!

The end