כשאני יושבת פה עכשיו, והאויר של אוגוסט עוטף אותי חם ולח וסמיך, הביקור שלי בפסטיבל Way Out West בשבדיה מרגיש כמו חלום רחוק, כמו ביקור ביקום אחר. האור של השמש בשבדיה שונה, בהיר ולבן. Crystal clear, אמר לי האיש במלון, ובאותו רגע הבנתי את משמעות הביטוי. ממש כך, צלול, ברור כשמש.
בסופו של דבר, אני זוכרת בעיקר יום אחד מהפסטיבל, את היום האמצעי, היום המושלם. יום שישי.
זוכרת שהייתי שם ביום הראשון (חמישי), זוכרת שהיה נחמד ונעים ויפה (ויקר), נזכרת אחר מאמץ בהופעה המצויינת של Florence and the Machine – אח, איזו דרמה קווין. רציתי להכנס איתה למיטה ולהכות אותה בה בו זמנית. מהממת ומעצבנת, עם קול מצויין ונדיר בעוצמתו, ושואו אדיר, עם הרבה תקשורת טובה עם הקהל. אין ספק שהיא יודעת להופיע. נזכרת בצער בהימלטות שלי מההופעה המצופה של ה-Black Keys, שהבאסים שלהם היכו בי פיזית בעוצמה חזקה כל כך שזה ממש כאב לי בבית החזה, גרם לי להרגיש שאני עומדת להקיא, ולאחר שני שירים לברוח משם. אכזבה גדולה.