Kate Bush

לפני הכל – זו לא היתה “הופעה”. לא. המינוח הכי קרוב שאני מצליחה לחשוב עליו הוא “אופרת רוק”. כי זה היה מופע תיאטרלי מופלא. עם תפאורה ותאורה שלא ראיתי כמוהם מעולם, עם עשרה נגנים, וזמרי ליווי, ושחקנים ובמה שהופכת כל פעם למשהו אחר. מסע בן שלוש שעות לתוך הראש של קייט בוש.

הקהל מתיישב באולם אפולו היפה והגדול. המולת האנשים המתמקמים, ההתרגשות שלפני.
ופתאום חושך. קול של קשישה מדברת, מקריאה משהו, לא הצלחתי להבין מה. חושך, ואני מופתעת (כמו כולם) ומנסה להקשיב, להבין מה היא אומרת. (בדיעבד – תפילת מנטרת גאיטרי בפתיחה של “Lily“, מתוך “Director’s cut”, ובמקור מתוך “The Red shoes”).

ולפתע “בום” אדיר. אני קופצת בכיסא, הבמה נדלקת באורות, ומוזיקה מתחילה, גרוב.
כעשרה נגנים על הבמה, על פודמיומים אישיים, בשורה ארוכה.
קייט נכנסת לבמה מצד ימין, לבושה בשמלה שחורה, יחפה, מחייכת ומרקדת, ומאחוריה בטור חמשת זמרי הליווי, כולם מחייכים ומתנועעים קדימה בצעדי ריקוד. כניסה פשוטה ומקסימה לבמה, והקהל מתפלץ.
(כבר אז התחלתי לבכות?)