ביום ראשון בערב הלכתי להופעה של יאיר יונה ומאט בולדווין בלבונטין 7.
זה היה שונה מאד ממה שדמיינתי, בעיקר כי הם הופיעו בנפרד – קודם מאט ואז יאיר. שני נגני גיטרות שלוקחים כל אחד למקומות שונים כל כך, אבל גם דומים, איכשהו.
שני חלקי ההופעה היו מהפנטים, כל אחד בדרכו. בשניהם נגן יחיד וגיטרה. פעם חשמלית, ופעם אקוסטית (?) 12 מיתרים. בשניהם הרגשתי כאילו אני לבד. אצל מאט בולדווין שכבתי על הגב על רצפת פרקט, ואצל יאיר יונה רבצתי מול אח בוערת, עם גרבי צמר.
אם בהופעה של מאט הרגשתי שהמוזיקה לאט לאט עוטפת אותי, כובשת אותי מבחוץ לפנים, זורמת מעל משוכות חשמליות ומגיעה, ועוטפת, הרי שבהופעה של יאיר הרגשתי שהיא יוצאת מתוכי, המוזיקה. מדגדגת, בקצות האצבעות, בלב, בלחיים, כמו פצפוצים. ועצב ששוטף בפתאומיות, וליטוף מנחם אחריו.
שני מוזיקאים מוכשרים שעשו קסמים. יצאתי כמו חמאה מהערב הזה. נינוחה ורכה.
ובמילים לא שלי: מה שהוא אמר, וגם מה שיאיר אמר על מאט.
תגבירו את הווליום ברמקולים, לכו שבו על הספה, או שכבו על השטיח, ותקשיבו.
כאן יש לינק לקליפ מההופעה בלבונטין 7.
ולאלבום במלואו ניתן להאזין ואף לרכוש בבנדקאמפ.
(ולבונטין 7, איך לומר, א-ביסלה ג’יפה המקום. אחרי תקופה שלא הייתי שם, פתאום היה אפל וקטן וטחוב כל כך. מדהים שזה אחד מ-ה-מקומות למוזיקה היום. או שלא, בעצם. אולי כל המקומות שבהם נולדו המוזיקאים הגדולים היו מקומות קטנים וטחובים. אולי אני סתם מפונקת.)
