♫ להאזנה ישירה מהמחשב/סמרטפון (להורדה: קליק ימין + “שמור קישור בשם“)
השבוע צחקתי כמו שלא צחקתי שנים. במשך שעות (ואפילו ימים, בעצם) צחקתי עד דמעות, צחקתי כל כך עד שהרגשתי שכל הפרצוף שלי מתעוות, צחקתי כל כך עד שכמעט פרצתי בבכי עז לא פחות מהצחוק.
אז מיד אחלוק אתכם את הסיבות לצחוק הפרוע, אבל בעיקר זה הזכיר לי את הסיבה לכך ששנות העשרים שלי זכורות לי כשנים טובות ויפות כל כך – כי צחקתי הרבה. רקדתי וצחקתי, והרבה. ועכשיו זה פשוט לא קורה מספיק. רוצה לרקוד, ורוצה לצחוק.
והתוכנית – מתחילה ברוק גברי, רגיש, עוצמתי וטוב, ולוקחת (נו, כרגיל) למחוזות מוזיקליים אחרים ומרקידים.
צחוקים: ראשון (תודה לשרון מולדאבי), שני (וגאוני במיוחד, תודה לתמה גורן), שלישי (תודה ליגאל קלוג).
זה הצחיק אותי יותר מכולם:
