♫ להאזנה לתוכנית בקובץ MP3 (להורדה: קליק ימין + ‘שמירה בשם’)
שבוע עמוס. גם בגלל המשימות שעומדות לפני, אבל בעיקר בגלל המציאות שבה אני חיה.
קמה כל בוקר, נכנסת למחשב לקרוא חדשות, ומרגישה את הכובד אופף אותי. את הייאוש הזה חוזר, את ה”כלום לא השתנה”, את הקורבנות של עם שבוחר שוב ושוב בזה שרומס אותו. קמה בבוקר לאיומים של עוד מלחמה, ומרגישה רמוסה, עייפה, כבדה.
או קמה בבוקר וקוראת עיתונים ומרגישה את הזעם שפורץ ממני, את המקום שמסרב להכנע, את המקום שלא מוכן להיות קורבן, את הכעס הנוראי הזה ואת התסכול על העם ששותק ושותק, ושלא מרים קול זעקה איומה לשמיים, ושלא נלחם על חייו.
הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.
לא יודעת מה אתכם, אבל יש לי עוד כמה שנים להעביר פה, ואני מתכוונת להלחם עליהן. בשבת אני יוצאת שוב לרחוב, לצעוק.
“מה פתאום גשם”, “מה זה החום הזה”, “אופ די כבר מזג אויר מעצבן”, “למה הוא עשה את זה”, “לא נעים לי”, “מה היא חושבת לעצמה”, “איזה פחד”, “אני לא יכולה”.