♫♫
כבר הרבה זמן שאני רוצה לצרף צילום של מכונות הממתקים העתיקות האלה, שברלין מלאה בהן.
בהתחלה חשבתי שמצאתי מכונה עתיקה שנשכחה, אבל עם הזמן, כשמתרגלים למקום חדש, רואים דברים אחרת, שמים לב לדברים אחרים, והיום אני רואה לא מעט מכונות כאלו ברחבי העיר. כולן נראות עתיקות ולא ברות שימוש, כולן מלאות גרפיטי, ואין לדעת כמה זמן ה”פרסים” נמצאים בה (מיותר לציין שמעולם לא ראיתי ילד משתמש בהן). ועדיין, יש בהן משהו שגורם לי לחייך, בכל פעם שאני רואה אחת.
עוד מעט שנתיים מאז שעברתי לפה. שנתיים. שנתיים! זה לא נתפס. “מרגיש כמו שמונה שנים”, אמרה לי השבוע חברה מהארץ. ואמנם החיים שלי פה עדיין בבנייה מכל כך הרבה בחינות, אבל החיים שלי בארץ רחוקים ממני כל כך, כמו גם הגעגוע. מתעתע העולם הטכנולוגי הזה שלנו. כי מהרבה בחינות החברים שלי בארץ הם עדיין חלק שוטף מהחיים שלי פה. אבל פיזית יש ביננו מרחק רב, ואת היום יום שלי פה אני עדיין בונה. את החברים והאנשים שבחיי, את השפה, את העיסוקים. ויש בזה משהו נעים, למרות שלעיתים זה מרגיש כמו דרך אינסופית. התחדשות שלא יכולתי לעשות בארץ, ופה אין לי ברירה אלה.
כמעט שנתיים, שחלפו ביעף, ואני מרגישה בנוח ונעים ובטוב פה, אני בבית.