עשרה ימים, שלוש מדינות. כל יום הופעה. לפעמים יותר מאחת. הייתי יכולה להתרגל לחיים האלה.
חגיגות יום ההולדת שלי נפתחו בלונדון. באופן לא צפוי, קרני שמש קידמו את פניי, לא מנבאות לי את הקור האירופאי הצפוי לי בעשרת הימים הקרובים.

ההופעה הראשונה של המסע היתה של להקת Band of Skulls, טריו בריטי שאהוב עליי כבר כמה שנים. הגעתי לאפולו האמרסמית’ ובעודי נכנסת הגיעו לאוזניי קולות מסקרנים מהאולם המרכזי. נכנסתי פנימה ומיד נשאבתי לתוך צלילים חזקים (מאוד, כאלה שכמעט דרשו ממני ללכת לקנות אטמי אוזניים) של להקת החימום, Bo Ningen, להקה יפנית מוטרפת עם סולן ספק סולנית לבוש/ה בשמלה, שצורח מילים יפניות לתוך המיקרופון ומהפנט אותי ברגע. דבר כזה עוד לא ראיתי. רשמתי לפני לשמוע את האלבום.
המופע המרכזי היה מעולה, הקהל הבריטי היה בטירוף מהשנייה הראשונה. לי לקח קצת זמן להתאפס כי הייתי מרוכזת באמה ריצ’רדסון, הבסיסטית המאוד נאה של הלהקה. זו היתה ההופעה האחרונה של הסיבוב ולכן יותר מתמיד, חברי הלהקה נתנו סט ליסט ארוך שהקיף את כל הלהיטים והשירים מהאלבום האחרון (Himalayan, שיצא ב-2014). הקהל הבריטי ידע את המילים לכל השירים והההד-בנגינג לא הפסיק לרגע, אבל איכשהו לא הצלחתי להתרגש מספיק.