להאזנה לתוכנית בקובץ MP3 (להורדה: קליק ימין + ‘שמירה בשם’)
(תקשיבו, יצאה לי תוכנית מעולה ממש. חורפית וטובה במיוחד. לא רועשת, לא שקטה. בדיוק כזאתי.)
ואני בכלל רציתי לדבר על תרבות נהיגה, רציתי לדבר עלינו. רציתי לבקש מכם באופן אישי לאותת כשאתם עוברים נתיב, לאותת כשאתם פונים ימינה או שמאלה. לאותת. כי זו התקשורת של נהגים אחד עם השני. וכשהבנתי השבוע עד כמה הנהיגה הפכה לי למעמסה נפשית, הבנתי גם למה. כי תרבות הנהיגה שלנו משקפת חזק כל כך את התרבות שלנו כעם, כמדינה. את המצב הנפשי הרעוע שלנו. את ההתעלמות המוחלטת ואת הזלזול בזולת, את חוסר ההתחשבות, את הכוחניות והדורסנות. וזה יותר מכפי שאני יכולה לעכל.
ואנחנו כבר רגילים כל כך. למה להזיז את אצבע שמאל ולאותת? למה להפוך את זה להרגל? אז אנחנו פשוט לא מאותתים. נוסעים בכביש כאילו אנחנו לבד. וזה עצוב לי כל כך כי אני מרגישה לשם אנחנו הולכים בעם. לניתוק הזה (וכמו שמרצה שלי לפסיכולוגיה אמר: כשמאותתים על הכבישים בישראל – זה כמו לאותת לאויב.).
אז מבקשת, בקשה אישית ממני – תחזרו לאותת כשאתם נוהגים. אם אתם עוצרים רגע, או פונים ימינה או שמאלה, או עוברים נתיב, או צריכים להדחק לפני כי טעיתם בנתיב, וגם אם נראה לכם שאין מכוניות בסביבה – כי גם הולכי רגל זקוקים לאיתות הזה. בקשה אישית ממני – בואו ננסה לחזור ולתקשר, ולזכור שאנחנו לא לבד, ושהיחד לא חייב להיות מלחמתי, אלא גם הרמוני. בואו נאותת.