השעה שלפני ההפגנה, בבית. עם הפחד שעולה, ואינספור התירוצים שמתחילים לרוץ בראש (“אוי, מה, כואב לי הראש? הבטן?” “אולי אין תחבורה ציבורית?” “בטח בקושי יבואו אנשים. מה זה משנה אם אלך או לא” “מפחדת, אולי פשוט אשאר” “מה? שמועות על ביטול? הולכת להפגין!”)
הבגדים שאני לובשת (נוחים) הנעליים שנועלת (ספורט? אולי אצטרך לברוח?), התיק שאני מארגנת – ארנק חילופי (שוב שכחתי את הרב-קו בארנק האמיתי), מסטיקים, מים, מניפה, מטען, טושים כדי לכתוב את השלט שלי לכשאגיע. ולאחרונה: גז מדמיע, פצירה. יודעת שיש מצב שאצטרך להגן על עצמי.
הסמסים שמחליפים עם אנשים שאני חושבת שיגיעו, גם עם אנשים שלא דיברתי איתם חודשים ארוכים (“מגיעה להפגנה? מתי? נפגש.”)
תחנת האוטובוס. נחמדה יותר מהרגיל – מברכת את הנהג “ערב טוב” ומתבדחת איתו, עוזרת לנוסעת קשישה, מציעה את המקום שלי לבחורה צעירה עם תרמילים גדולים. וברקע כל הזמן חושבת “מעניין אם הם יודעים שאני להפגנה, אם הם יודעים שאני “שמאלנית””.