להאזנה ולרשימות שידור | להאזנה לתוכנית בקובץ MP3
בבוקר יום ראשון, לפני שיצאתי לאולפן הרדיו, גיליתי שוויטני יוסטון מתה.
נו, עוד מוות, עוד סלבריטי שלקחה יותר מדי סמים ומתה מוקדם מדי. קצת עצוב וקצת חבל (וגם קצת מצחיק, בואו נודה באמת).
אבל כל כך צרם לי פתאום, הפער הזה. ההתנהלות שלוות הנפש שלנו סביב זה – כולם רוצים להיות מפורסמים ועשירים, ולכבוש את העולם, כשיד ביד עם זה, התהילה והכסף, באות כל המחלות וההתמכרויות – סמים, סקס, אנורקסיה, יו ניים איט… ואנחנו מקדשים את זה, את ההרס העצמי המפואר הזה. דבוקים למסכים, ורואים האח הגדול, וכוכב נולד ומה לא. ורוצים גם, להיות סלב, הרס עצמי לתפארת. הזכות להשפיל את עצמנו ולמות מוות עלוב ומפואר בפומבי.
ויד ביד, צד בצד, אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש, וממש לידינו לאנשים אין מה לאכול, ומאיימים עלינו כל הזמן במלחמות ובפצצות, והקיום שלנו שברירי כל כך, בכל כך הרבה מובנים. ואנחנו רוצים להיות עשירים ומפורסמים, ולעשות המון סמים וסקס, לתת לחיים לשבור אותנו, ולמות צעירים.
(ויום אחרי, אנחנו שוכחים שמשהו קרה אתמול, שמישהי מתה, שלרגע צבט לנו הלב.)