The Playlist:
The Playlist:
The Playlist:
הבוקר של הרביעי בינואר 2023 היה ורוד. שתיתי קפה של בוקר ופתאום שמתי לב שהכל ורוד. יצאתי למרפסת לעולם ורוד ושם חיכתה לי קשת עצומה בגודלה וקרובה עד כדי מגע.
בוקר של חסד.
שאחריו היום המשיך באפור וגשום ונוזלי וסוער.
Fuck your Saab convertable
And fuck your twice weekly trips to the analyst
Stupid mutha fuck
Fuck the Hamptons
The fly infested south of France
I’m paid asshole
I got more cash than God can count
So why don’t you just… die?
“הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא.
אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.”
מיכאל ספרד, (ה)עורך דין לזכויות אדם בישראל, כתב בעיתון הארץ, ואני עצובה להסכים עם כל מילה ומילה.
אני לא מפחד מאיתמר בן גביר. אני לא מפחד מבצלאל סמוטריץ’. אני לא מפחד מבנימין נתניהו ולא מיריב לוין. אני מפחד מראשי האוניברסיטאות. אני מפחד מהאמנים ומהממסד התרבותי. אני מפחד מאיגודי העובדים, מאנשי העסקים ומארגוני הלהט”ב. אני מפחד מהשופטים, מהעיתונאים ומכלי התקשורת. אני מפחד מפקידי משרד החינוך, ממנהלי בתי הספר ומהפרקליטים והיועצים המשפטיים בשירות המדינה. אני לא מפחד מרשעים מקצועיים, ששנאתם אומנותם, אלא מהאנשים הטובים שמשלימים עם הרוע, מכופפים את גוום ומתפשרים, או אפילו קוצרים הישגים למגזרם תוך כדי הפניית גב למגזרים שלא הצליחו להימלט מהגזירות.