Page 1
Standard

שני אפסים הולכים במדבר. פתאום הם רואים מולם 8. “תראה איזה דביל”, אומר אחד מהם, “בחום הזה הולך עם חגורה”.

מסוכנת

פייסבוק הציע לי לראות את “20 רגעי-פייסבוק הגדולים שלי השנה“. (עכשיו, בסוף 2014, אני רואה שהייתי תמימה כששמתי את הלינק, כי הרגעים של 2013 התחלפו באחרים, חדשים. אולי לטובה, ובכל זאת – שמחה שכתבתי את הפוסט הזה בסוף השנה שעברה)

לחצתי.

The end
Standard

היא צועקת

היא צועקת.
הם יושבים על הספה האדומה, אצלה בבית
והיא צועקת עליו.
הוא נעלם, לשלושה שבועות.
והיא צועקת עליו כך שכל השכונה שומעת.
אני שומעת.
אני מביטה בהם מחלון המטבח שלי.
על הספה האדומה, הוא מנסה להסביר
בקול שקט, מתרץ ומתרץ
והיא צועקת עליו
ובוכה
ומעשנת
ועוד סיגריה
ושותה.
לבושה בסטרפלס שחור ומאופרת בקפידה
צועקת עליו
ומתה, מתה לסלוח לו.
והוא מתרץ וממשיך, אבל לא מתנצל, לא אומר “סליחה”.
ואני חוזרת לפינה שלי, קוראת ספר,
ופתאום שמה לב ששקט, אין יותר צעקות.
מתבוננת בהם דרך חלון המטבח.
הם מדברים.
היא שוכבת על הספה,
מעשנת
הוא לצידה, לא מעז לגעת בה.
והיא כל כך רוצה.

The end
Standard

♫ אחת ששומעת #98 | 7/7/13 | טיפת מזל ♫

  ♫  להאזנה ישירה מהמחשב או הסמרטפון
(להורדה: קליק ימין + ‘שמירה בשם’)


פגשתי מישהי לאחרונה, שאמרה משפט שלא עוזב אותי: “יש לי מזל בחיים, אני פוגשת אנשים מקסימים”.

ההסתכלות על הדברים שנקרים בחיינו, כעל “מזל”, השמחה והאור שהיו לה בעיניים, ובעיקר הכרת התודה הזאת, ההערכה לטוב שבחיים – הזכירו לי ברכת יום הולדת שקיבלתי פעם – פשוטה  וחסכונית, אבל אחת הטובות: “מזל טוב, כי גם את זה צריך בחיים”.

The end
Standard

דברים שמוצאים כשעוברים דירה (לפעמים)

11

שיר שערן כתב לי וגם עלי, אי אז כשהיינו י”בתניקים חמודים והוללים, במשאית שלקחה אותנו טרמפ הביתה אחרי פסטיבל הג’אז באילת, 1989, כנראה.

The end
The end