So, it has been brought to my attention that now that I am here, in Berlin, and I have new listeners which (surprisingly enough) do not speak hebrew, maybe I should start writing in English as well.
So I shall.
תוכנית צהרים שמתחילה בעצלתיים. עם גרוּב קצוּב, כמו לשכב על הגב על סירה בלב אגם. קצב שבא והולך, מנדנד מצד לצד, לעיתים בעדינות, לעיתים סוער ומרקיד. שעתיים של תרפיה במוזיקה.
רשימת השידור:
מה אכתוב ומה אומר. כל כך הרבה דברים בחודש אחד.
היום התחלתי קורס גרמנית אינטנסיבי, מה שאומר שבחודשים הקרובים אני לומדת ארבע שעות כל יום, וכבר היום, אחרי המפגש הראשון, הרגשתי נוח יותר עם הגרמנית שלי ברחוב.
ערב שישי ואני שומעת את דמייאן ג’ורדו, סולו עם הגיטרה – בקרוב אצלכם בהופעה, שתהיה מרגשת ונפלאה, ובליבי אהיה שם גם.
ביום שלישי, לעומת זאת, אני הולכת לראות את Kate Tempest הנהדרת בהופעה, וזה מרגש אותי גם.
יאללה, מוזיקה.
היה לי הרבה מה לומר, האמת, על חג האור, על השמש באמצע דצמבר, אור וחושך וכו’.
אבל בסופו של דבר – היתה תוכנית פשוט מעולה, נהניתי כמו שלא נהניתי מזמן (ואני תמיד נהנית!).
מקווה שגם אתם :)
רשימת השידור:
ימים מוזרים, מתעתעים. סוף נובמבר שמרגיש כמו תחילת הקיץ (רק חשוך), שגרה ועבודה טובות, אבל חדשות רעות רעות. זה מבלבל לי את הרגשות, ומבלבל לי את המוזיקה שאני מאזינה לה. ובכל זאת, זה מה שמחזיר אותי לאיזון – המוזיקה.
** מכירים את פרויקט ילדות שלי? יש שם טקסטים יפים יפים, מוזיקה וזכרונות.
~~~~
רשימת השידור:
לחצו כאן להאזנה לתוכנית
בזמן האחרון וורדפס מוסיף סמיילי קטן וכמעט בלתי נראה לכל פוסט שאני מעלה (הנה הוא, פה בצד ימין, רואים?). מעניין אותי למה – אם זו בדיחה אישית שלו, אם הוא מבסוט במיוחד מהפוסטים שלי, או אולי באג טורף שנכנס לי למערכת ומלגלג עלי?
בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות בראש, בהרבה כיוונים – חלקם מעשיים מאד, ומשני חיים עד מאד, וחלקם מהמקום הזה בראש שאוהב להציב מכשולים בדרך, ולהזכיר את הפחדים.
אז אתעלם גם מהסמיילי הקטן והחמקמק, וגם מהקולות המלחיצים. אקשיב רק למוזיקה ולקולות הטובים.
כי למרות שאנחנו חיים בעולם שאוהב לקטלג לקטגוריות ולז’אנרים, ותת ז’אנרים, ותת-תת-תת ז’אנרים, ולמרות שאוהבים להגדיר ולהפריד ולהדגיש את השונה – הרי שהכל אחד, והכל משתלב יחד – ומקהלה בולגרית מובילה בשלמות שעושה צמרמורת ממש לשיר היפ הופ זועם, שמוביל לג’אז/פ’אנק מענג, ולישראל של ימינו, לברזיל של שנות השבעים, לתופים מטרינדד, לאינדי מפרו, וכך הלאה.
קוראת לכל המלאכים, כי קרב יום. אומרת תודה על הכל, כשאני יושבת על גג העולם, בבית של דודה פנינה – עד שאני מתאהבת בחמש בובות, וקוראת להרקולס, כי הבית נמצא במקום בו יש שנאה… שרה בוגלו עם סוני ועם רוכב החצות, “צא מחיי!” (עושה קולות של לוחמת), ושוב לבד או שאולי פשוט סתיו?
צריכה אוכל לנשמתי. מחפשת אצל זרים ברכבת, בדרך לעמקים, בנסיעה מקינשאסה לירח, כשאני שותה מיץ חיפושיות ומפנטזת מתוך ביבר הזכוכית שלי על מי שייקח אותי למקום אחר..
לעוף! בלי החולמים על צבא, בלי מפסידנים. כי מה שאמור להיות זה אתה, אני, בנהר.