Page 1
Standard

אחת ששומעת #298 | 15/12/17 | Pieces

 PLAY >> Listen to the Show

יָאקוּל, יָאקוּלי, קוּלי, קוּלוּ, בּוּלוּ, בּולִי, בּוּלוֹן, יאקוּלוֹן, בּוּלוֹנַאז’, יָאקוּלַאז’, בּוּבּוּ, אהובי.

אתמול נפרדתי מיאקולי שלי, אהוב ליבי החתולי, שליווה אותי בשש עשרה וחצי השנים האחרונות.
הוא הגיע אלי זמן קצר אחרי שאימי הלכה לעולמה, ובשנים האלה, כשכל עולמי התהפך עלי שוב ושוב, הוא תמיד היה שם – חכם, עדין, רגיש, אוהב ואהוב. מהרבה בחינות, הדבר היציב ביותר בחיי בשנים לא פשוטות.
חתול מיוחד במינו (ומי שהכיר אותו, בעיקר בצעירותו, יודע שאני לא מגזימה), שהיה קופץ על הידית לפתוח דלת סגורה, שאהב לרדוף אחרי צללים, למצוץ לעצמו את קצה הזנב (פרוייד היה מת עליו) ואחר כך עבר למצוץ את החולצות שלי, אהב לשבת עלי, ובכלל – אהב להיות על הידיים. החתול היחיד שהכרתי שהתענג על ליטופים בבטן, שהיה מניח את כפו על פני ומלקק אותם בנשיקה. מתקשר בצורה פנומנלית, ותמיד תמיד עונה לי כשאני קוראת לו, תמיד מדבר איתי בחזרה.
כמה עברת איתי, יאקול. דירות, ערים, מצבים, בני-זוג וחברים. כמה עברנו יחד, כמה העברתי אותך, בעצם.
מדהים עד כמה הקשר בין בעל חיים לבן-אדם יכול להיות משמעותי וממלא, כמה אהבה יכולה להיות שם. ויאקול היה חתול של אהבה. פשוט כך.

נפרדת ממך, חתול שלי, תינוקשיש שלי. שמחה שהגעת לשיבה טובה (גם אם לא מושלמת). מודה על כל השנים שלנו יחד.

The end