תרומה לסטטיסטיקה / ויסלבה שימבורסקה
מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים
יוֹדְעִים הַכֹּל טוֹב יוֹתֵר
– חֲמִישִים וּשְנַיִים,
הַסְסָנִים בְּכֹל צַעַד
– כִּמְעַט כֹּל הַשְּאָר,
מוּכָנִים לְסַיֵיעַ
אִם זֶה לֹא יֶאֱרַך
– כְּדֵי אַרבָּעִים וְתִשְעָה
טוֹבִים תָּמִיד,
שֶכֵּן אֵינָם יְכוֹלִים אַחֶרֶת
– אַרְבָּעָה, אוּלַי אַף חֲמִישָה,
מְסוּגָלִים לְהִתְפַּעֵל בְּלֹא קִנְאָה
– שְמוֹנָה עָשָר,
הוֹלְכִים שוֹלָל
אַחַר נְעוּרִים, שֶחוֹלְפִים
– פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר שִישִים,
שֶלֹּא כְּדַאי לְהַתְחִיל אִתָּם
– אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה,
חַיִּים בְּחֲרָדָה מַתְמֶדֶת
מִמִּישֶהוּ אוֹ מִמַּשֶּהוּ
– שִבְעִים וְשִבְעָה
מוּכְשָרִים לְאֹשֶר
– עֶשְרִים וְכָמָה לְכֹל הַיּוֹתֵר
לֹא מְאַיְמִים כְּשֶלְעַצְמָם
אַך מִתְפָּרְעִים בְּהָמוֹן
– יוֹתֵר מִמַּחֲצִית, בְּוַדַאי,
אַכְזָרִיִּים,
בְּכֹרַח הַנְּסִיבֹּות
– מוּטָב שֶלֹא לָדַעַת
אֲפִילוּ בְּקֵרוּב,
חֲכָמִים לְאַחַר מַעֲשֶׂה
– לֹא יוֹתֵר
מִחֲכָמִים לִפְנֵי מַעֲשֶׂה,
שֶׁאֵינָם נוֹטְלִים מִן הַחַיִים דָּבָר זוּלַת חֲפָצִים
– שְׁלוֹשִׁים
אַף עַל פִּי שֶרוֹצָה הָיִיתִי לִטְעוֹת,
מְכוּרְבָּלִים, דְּאוּבִים וּבְלִי פָּנָס בַּחֲשֵיכָה
– שְׁמוֹנִים וּשְׁלוֹשָׁה
בְּמוּקְדָּם אוֹ בִּמְאוּחָר,
צַדִּיקִים
– רַבִּים לְמַדַּי, ל”ו חָסֵר אֶחָד,
וְאִם תְּכוּנָה זוֹ חוֹבֶרֶת
לְמַאֲמָץ שֶל הֲבָנָה
– שְׁלוֹשָׁה,
רְאוּיִים לְחֶמְלָה
– תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה,
בְּנֵי תְּמוּתָה
– מֵאָה מִמֵּאָה.
מִסְפָּר שֶעַד כֹּה לֹא הִשְתַּנָּה.
——————————————————————————————–
ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות 1996. מתוך הספר: “שלהי המאה”.
——————————————————————————————–
שיר שתמיד מפחיד אותי.
ותמיד מנחם אותי.
ברק בן דב
בוקר אור!
זה השיר הראשון שגרם לי לאהוב שירה. הייתי בן 19 בקורס כתיבה יוצרת. המורה הקריא את השיר, ומיד ידעתי שהתאהבתי. כמה רוח, אהבה ועדיין עיניים פקוחות אפשר לאסוף בנתונים.
שנים עברו והחלטתי שאני אמיץ מספיק כדי לנסות ללמוד את השיר בעל פה. כתבתי אותו מספר מאות פעמים. דיקלמתי אותו תוך כדי הליכה ממקום למקום. וכאשר כבר ידעתי אותו נתתי לו להשכח. כעת אני בסבב השני של הזכירה.
בימים אלו אני גר בגרמניה. עומדת בפני הזדמנות להחליט איך תראה השפה בה אני מדבר וחושב. החלטתי ללמוד לדקלם סיפורים ושירים ולבחור מילים שאני מאוד אוהב לחשוב עליהן.
הגעתי לתרגום הגרמני של השיר הזה וראיתי שאני מבין את רובו ומוסיף עוד מספר מילים חדשות.
יחד עם זאת מצאתי את הגרסה הפולנית ומצאתי מישהי להקליט מקריאה את השיר.
הגרסה הגרמנית לא זהה לגרסה העיברית.
יש חלקים שאני משמעותית יותר אוהב בגרסה העברית. המרווח הזה נותן לי אפשרות לעשות גרסה משלי כאשר אסיים עם הגרסה הפולנית.
מה רציתי להגיד?
תודה :)
Eliana Ben-David
הי ברק, נעים מאד להכיר, ותודה שחלקת!
אני חושבת שעבורי זה גם השיר שפתח בפני דלת לעולם השירה, שעד אז היה עולם תמוה (במקרה הטוב) עבורי. כמה חוכמה, תבונה ורגישות יש לאישה המופלאה הזו, שימבורסקה. יכולת לראות את העולם בצורה ישירה כל כך. ומלאת חמלה.
קוראת עכשיו שוב את הגרסה הגרמנית ושמה לב להבדלים (וכמו תמיד בגרמנית – מגלה מילים וביטויים חדשים). היופי שבעברית עמוק יותר עבורי, אבל אני באמת לא יכולה להשוות בעומק של השפה שיושבת אצלי בפנים. אבל כן, כמו שכתבת, כמה משפטים יפים במיוחד בעברית.
האמת שתמיד רציתי להיות מסוגלת להבין את השירים שלה בשפת המקור, שאין לי ספק שיש בהם משהו אחר מהתרגומים שאני מכירה, נפלאים ככל שיהיו (ואני חושבת שרובם אכן נפלאים כשלעצמם).
סקרנית לשמוע את ההקלטה, אם תרצה להשמיע.
ותודה שוב לך :)
ברק בן דב
בוקר אור אליענה!
חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי את ההקלטה. אני משוכנע שהיא נמצאת בתיקייה שרק מחכה להתגלות.
לאן לשלוח את הקובץ כאשר אמצא אותו?
לאחרונה ניתפסתי לשורה: שֶׁאֵינָם נוֹטְלִים מִן הַחַיִים דָּבָר זוּלַת חֲפָצִים
ככל שאני חושב על מה שאני לוקח כאשר אני מטייל, ואפילו יותר מכך, כאשר אני חושב: התחושה היא שאני מורכב מאסופה אדירה של כלים. שהם בעצם חפצים. שפה מבחינתי היא אחד מהם. משונה לנסות לחשוב על משהו ולא להשתמש בשפה.
אפילו יותר משונה להצליח לחשוב ללא היכולת לתווח זאת לאף אחד, אפילו לעצמי.
הרעיון שאפשר לקחת משהו מהחיים שאינו חפצים הוא משונה. יש לי תחושה שאני קורא את השורה הזאת באופן מאוד ספציפי.
אך השורות: רְאוּיִים לְחֶמְלָה
– תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה,
מאפשר להרהר במי לא ראוי לחמלה? אז עם אותו הכלי אני מהרהר, בהאם יש משהו אנושי שהוא לא חפצים?
עכשיו, שאני נותן למחשבות האלה גוף, אני שם לב, שהרבה זמן עובר עלי בהירהורים על השיר הזה. נחמד.
המשך יום טוב!
אם המייל שלי גלוי עבורך בתור מנהלת הבלוג, את מוזמנת לשלוח אלי כתובת עבור הקובץ.
Eliana Ben-David
בוקר אור ברק :)
זו אחת השורות החזקות גם עבורי, ללא ספק. במיוחד בעולם הרכושני-קפיטליסטי אליו נולדנו, אני מניחה. עבורי יש בשורה הזו מעין עוגן מיידי, שמזכיר לי מה עיקר ומה תפל בחיים האלו, מה באמת חשוב ומהם הדברים שלא אמורים לגזול כל כך הרבה אנרגיה מאיתנו (ממני…). היכולת להתבונן סביבנו ולהתמלא מהשפע שסביב, הטבע במלוא תפארתו (גם במקומות הכי קטנים או מובנים מאליהם), עצם הנשימה, לעיתים. היכולת להרגיש – אהבה, חברות אמת, ספרות, שירה – כל מה שממלא אותנו מבפנים ומעניק משמעות עמוקה יותר לדברים. השהייה, יותר מאשר העשייה, אולי. כשאני כותבת את זה אני חושבת שהמספר של אנשים שחיים את החיים באופן השטחי ביותר בוודאי גבוה יותר מאשר שלושים.
גם עבורי, כשאני מתעמקת וחושבת על זה יותר, הרי יש משהו בשפה שמתווך את המציאות ושאינו ההוויה עצמה, כמו הכלים שאתה מדבר עליהם. אבל לא הייתי מכניסה את השפה לאותה קטגוריה של “חפצים”. אפילו להיפך, אולי. היא חלק ממה שמאפשר לנו את הרובד הנוסף, שלא סתם קיים, אלא מודע לזה שהוא קיים, מתפעם מכך ומודה על כך. עצם זה שאתה יכול להרהר בשורה הזו במשך זמן רב כל כך כבר מעידה על כך שאתה לוקח מהחיים יותר מאשר חפצים, לא כך?
זה מתחבר אצלי באופן ישיר ל”מְסוּגָלִים לְהִתְפַּעֵל בְּלֹא קִנְאָה” ול”מוּכְשָרִים לְאֹשֶר”. הקריאה שלי שטחית אולי יותר משלך, אבל עבורי השחרור מהחומר הוא זה שיכול להביא למסוגלות לאושר.
אגב, אני תמיד התרשמתי מכך שלא כל המאה ראויים לחמלה בעיני שימבורסקה. שיש דברים שאינם ברי מחילה, שיש גבול. (או: אינני אלוהים, שיכול לסלוח על הכל…).
אני לא מתורגלת בשיחות כשאלו, וזה מסב לי עונג. עצם המחשבה, ההעברה שלה למילים כתובות. תודה לך על כך.
(ואת המייל אשלח לך בפרטי)
ברק בן דב
לפני הר קטן של שנים ניקלעתי לדיון של אבא ובן לגבי הספר שר הטבעות. שניהם הכירו מספיק את הספרים כדי לצטט במדויוק ולדעת מאיזה עמוד הם השאבו את המידע.
מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי משוחח על טקסט לעומק באופן זה. נחמד מאוד.
אתחיל מהסוף, לגבי חמלה. כאשר קראתי לראשונה את השורה חשבתי שהי בטח מדברת על פשעי מלחמה או דברים נוראיים מהסוג הזה. אך ככל שחשבתי על כך, במיוחד כאשר אני חושב על החפיפות עם תכונות אחרות מהשיר, אני מוצא יותר ויותר מקום לחמלה עבור כולם, במקודם או במאוחר.
כאשר אני חושב על חושב על רחמים, במקרים רבים הם מגיעים למי שעשה דברים נוראיים. אני מעריך שרובם לא התחילו שם, אלא עברו מסע ארוך וכואב של סבל. לכן יחסית בקלות אני מרחם.
לפחות לפי גוגל הגרסה הגרמנית של רחמים היא מהמשפחה של:
PITY
ולפי גוגל, הגרסה הפולנית היא “חמלה”.
בעברית אני מרגיש שהמילה רחמים, נותנת מספיק מקום כדי לנוע בין שתי הגרסאות. ובכל מקרה, לפחות עד כה, לא מצאתי מישהו שהוא לחלוטין לא ראוי לחמלה או לרחמים בשום צורה שהיא.
לגבי החפצים. גם עבורי זאת שורה מאוד מעגנת לגבי מה חשוב בחיים. ואני אוהב שהיא מגיע איפה שהוא אחרי החצי הראשון של השיר.
כאשר את מעלה את האפשרות שיש אנשים שחיים את העולם באופן שטחי אני מרגיש שניצב לפני אתגר. אני מדיין את המלאך ממלאכים בשמי ברלין מסתובב ברחובות. יש לי תחושה שרוב האנשים חווים יופי, חלקם אולי לא מבחינים בכך.
כבר שנים ארוכות, כאשר אני פוגש מישהו חדש; לאחר שאני מגלה במה הוא עובד, אני שואל מה הוא אוהב בעבודה שלו? איזה חלק מהפעילות שבה מסב לו אושר.
לעיתים קרובות התשובה מפתיעה אותי. מה שפחות מפתיע הוא שאנשים מוצאים פיסות קטנות של אושר במה שהם התגלגלו לתוכו מסיבה זו או אחרת.
אן אני חותר עם זה?
שעוד לא סיימתי לחושב על השורה הזאת, אז זה עדיין בתהליכי חשיבה.
לגבי שפה:
כדי להשקות את הגינה שלי אני צריך ללכת לנחל ולמלא את המשפך. הוא כבד, ודורש ריכוז כדי לא לשפוך שום דבר בדרך. הדוקתיים שלוקח כל התהליך הזה מאפשר לי להרהר בטכנולוגיה שהיא המשפך. היא מאפשרת לי לקחת משהו ממקום אחד, להעביר אותו לאחר כדי לשנות את המציאות. שמשהו יגדל, שמשהו יתפתח איך שהוא מבין.
במידה דומה אני מתייחס לשפה. שמתי לב שכאשר אני מקבל מושג חדש, הוא נכנס למחשבה שלי ומשכלל את כלי הניווט שאני משתמש בהם בחלל הרעיונות.
אני מדמיין נחל רחב, או אגם ממש רדוד, אני עומד על סלע רטן. כדי להלמשיך הלאה, אני צריך לסחוב סלע, להניח אותו במים ולעשות עוד צעד קדימה, ואז להניח סלע נוסף.
אני יכול ללכת רק על האבנים שמבצבצות מהמים. ואני יכול להניח אבן חדשה רק כאשר אני עומד על האבן האחרונה בשורה.
מושג, הוא כלי שמקדם אותי עוד קצת קדימה. רק צעד אחד, עד למושג הבא. גם אם אני יכול לדמיין לאן הכיוון לוקח אותי, אני לא יכול להגיע לשם ולהתבונן על העולם מאותה נקודה.
אנצל את ההזדמנות לחלוק איתך טיול כזה. טיול שאני עדיין רק בתחילתו. לפני כמה שנים התחלתי לבנות מילון עם הגדרות שחסרות לי מילים עבורן. חלק מההגדרות קשורות למוזיקה. יותר מכך שמעניין אותי למצוא את המילים, אני מעוניין לדעת לאן האבנים החדשות הללו יקחו אותי.
התחלתי ב”איך קוראים לזה שאני שומע שיר בראש? למשל, אם מישהו אומר שם של שיר מוכר, אני מייד שומע אותו בראש”.
אמרו לי שיש מילה, “תולעת אוזן” (בגרמנית ואנגלית.). הסברתי שאני מדבר על משהו אחר. לא שיר שנתקע בראש. אלא עצם זה שאני מסוגל בכלל לשמוע משהו לא עם האוזניים שלי.
אני כבר יכול לדמיין את האבנים הבאות, כמו “איך קוראים לזה שאני שומע שיר בראש אבל אני לא זוכר את המילים?”
או “איך קוראים לזה שאני שומע שיר בראש, אך אין לי שום זכרון של המילים או המנגינה?” משהו ברמה הומאופטית נמצא בראש שלי איפה שהוא ואני מסוגל להאזין לו. מה זה?
אז זה טיול אחד, אם יש לך משהו להוסיף לטיול הזה, את הרבה יותר ממוזמנת להוסיף.
מפתה להכנס יותר לעומק עם כמה נושאים. אך מספיק לכעת.
דבר אחרון לגבי השורה עם השלושים, כאשר כתוב: אַף עַל פִּי שֶרוֹצָה הָיִיתִי לִטְעוֹת,
מצאתי את עצמי בדילמה איך ללמוד לדקלם את זה. האם להפוך את זה ללשון זכר. חשבתי שכנראה בפולנית זה נטול מין. אך אין לי חוב לגרסת המקור. והגרסה שקנתה אותי היא העברית, אז אז נשארתי עם גרסת הנקבה.
מספיק
תודה
ברק
Eliana Ben-David
אם כך הרי שאתה רחום וחנון יותר ממני, ברק.
רחמים לבני אדם יש לי רק במקרים הפוכים. של אלו שעברו עוולות איומות, לא אלו שעשו אותן. אבל הרחמים אצלי מופנים בעיקר לבעלי חיים. כשאני חושבת על זה, הרחמים אצלי שמורים לחסרי האונים.
חמלה עבורי נוגעת במקום שממנו ניתן לסלוח. זו אולי החמלה עבור כולם שדיברת עליה (במוקדם או במאוחר). אבל שוב, אצלי הגבולות נוקשים יותר, ואין לי חמלה עבור כולם, ממש לא.
כתבת שרוב האנשים חווים יופי, אבל שחלקם אולי לא מבחינים בכך. האם ניתן לחוות משהו בלי להבין בו? יכולת הראייה או תשומת הלב שלנו לא מנוצלת עד תום, לזה אני שמה לב שוב ושוב במשך השנים. כל אחד והספקטרום של מה שעניין אותו והיכולת להבחין בהתרחשויות שנוגעות בספקטרום זה. היתה לי חברה טובה שתמיד צחקנו שכשאנחנו הולכות יחד ברחוב, לעולם לא נראה את אותן דברים, כי אנחנו כל כך שונות.
ויפה ונכון מה שכתבת על שפה.
הכרתי פעם ישראלית שחיה שנים רבות בדנמרק, ושם הקימה משפחה דוברת דנית. היא אמרה לי שיש לה מחשבות ותחושות שהן רק בעברית ושאין להן מקבילה דנית, וההיפך. זה תמיד ריתק אותי, כמה השפה מגדירה את היכולת שלנו לפרש את העולם.
(וזה עם השירים בראש זה סיפור חיי ;) יותר מדי מוזיקה, לפעמים!)
ערב נעים,
אליענה
ברק בן דב
בוקר אור אליענה :)
כתבתי מספר גרסאות לתשובה זו. שמתי לב שקרה מה שקורה לי בדרך כלל עם התכתבות מתקדמת. נפתחו מספר נושאים עמוקים שכל אחד מהם דורש יותר מפיסקה. בנוסף, המילים שהתחלתי להשתמש הפכו ליותר החלטיות ממה שנוח לי. רבים מהרעיונות שאני מוצא מעניינים, אינם ברורים לי דיים כדי להגן עליהם. במיוחד לא בכתב. פנים מול פנים עוד אפשר לנחש לפי ההבעות האם אני בכלל בכיוון. בכתיבה פחות.
רעיונות ראשוניים מופיעים כאסופה של דימויים שונים שחלקים שונים בהם, כאשר מתבוננים בהם בבאת אחת נותנים אפשרות למשמעות חדשה, או רעיון יציב. רעיון יציב, ניתן להעביר במשפט אחד. אך לפני שהרעיון היה משפט אחד, הוא היה, לפחות מבחינתי, אסופה של שברי רעיונות ויזואלים ללא שורת מחץ.
כאשר אני מנסה לאחוז במושג חמלה, עולים לי דימויים רבים במקום שורה אחת ברורה שאוחזת ברעיון. לכן אני מעריך שעוד לא סיימתי לחשוב על כך.
קצה חוט שכן הצלחתי לזהות, הוא “אחריות”. ניסיון התמודדות עם המושג אחריות, מקל על התבוננות על המושג חמלה.
אם במקרה הנושא של “אחריות” מעניין אותך, אשמח לשפץ את המחשבות שלי עליו בשיחה איתך.
לגבי יופי. “האם ניתן לחוות יופי בלי להבין אותו?” כנראה שהתשובה היא “כן” “לא” ו”סוג של”. אך אני אקח את השאלה הזאת ואבחן אותו זמן מה. כנראה אחזור עם תשובה עוד שנתיים שלוש.
לגבי שפה. אין לי חיבה רבה לאנגלית, תמיד יש לי שגיאות כתיב איומות מספיק כדי שאבחר מילים פשוטות לכתיבה. כאשר נודע לי על צ’ינגליש, אנגלית סינית, הרגשתי משחורר באופן סופי. החלטתי שתהיה לי את השפה שלי. היא תורכב על עברית, דרך אנגלית בתוספת כל מה שהסתפח דרך טיולים וחוויות אישיות.
בחור שהכרתי במסיבה רצה להרים איתי כוסית. הוא שאל מה היא ברכת השתייה בעברית. אמרתי בלי להתבלבל “הוז!” על שם דב הוז. הבחור שאל האם זאת האמת. אמרתי בחיוך רחב שלא, אך זה מה שאני אומר. הוא אמר שלפחות ככה הוא יידע שכאשר הוא מרים כוסית עם מישהו שאומר “הוז!” שהוא חבר שלי.
דב הוז, נתקע לי בראש בגלל ששמו מופיע כשם רחוב באזור שנהגתי בו לעיתים קרובות. זה עוזר לי לזכור את הסיבות השרירותיות לכל מני החלטות בחיים.
לילה טוב,
ברק בן דב
Eliana Ben-David
אחריות! זה בערך *ה*מוטו שלי בחיים.
פגשתי פעם בהרי אנדורה איש פורטוגזי, שתוך כדי שיחה גילה לנו את המשפט שמנחה אותו בחיים:
Respeto a mí mismo
Respeto a los otros
Tomar responsabilidad
לאמור:
כבד את עצמך
כבד את הזולת
קח אחריות.
מאז לקחתי את המוטו שלו לעצמי, כי הוא חובק כל, בעיני. אני חייבת תמיד לכבד את עצמי – את רגשותי ומחשבותי וקיומי בעולם. אני צריכה להיות מודעת תמיד לקיומם של אחרים, גם אם הם שונים מאד ממני, ועלי לכבד גם אותם. וכמובן לקבל אחריות על פעולותי, כי יש להן השלכות.
לא הצלחתי לחשוב על אירוע בלתי נעים אחד בחיי, שבו השלושה האלה התקיימו. או במילים אחרות: בכל אירוע לא נעים בחיי, לפחות אחד מהשלושה לא התקיימו: לא כיבדתי את עצמי, או את הזולת, או לא לקחתי אחריות.
אז כן, אחריות.
שזקוקה אולי לאיזושהי הבנה עצמי, או לפחות לקבלה עצמית (מסויימת). להודות במחויבות שלנו לא רק כלפי עצמנו, אלא בהתנהלות שלנו בעולם, להודות שאנחנו מסוגלים לטעות, ללמוד לומר סליחה (הו, כמה זה טוב לבקש סליחה!). אחריות טומנת בחובה המון. אני מגלה את זה בשנים האחרונות מחדש וכחוויה מתקנת עם בן זוגי וילדיו.
גם אני לא מחובבי האנגלית. למרות שחייתי בנערה ארבע שנים בדרום אפריקה, והשפה שרכשתי טובה, איכשהו היא נותרה רחוקה מליבי. תמיד כשאני מנסה לדבר על רגשות או תחושות באנגלית, אני מרגישה מנותקת מעצמי. בספרדית הרגשתי מהרגע הראשון בבית, בגוף, בנפש. והגרמנית, שמרתקת אותי ושכנראה אף פעם לא אדע ברמה שהייתי רוצה לדעת, קרובה יותר לנשמתי מאשר אנגלית. אני חיה בתוכה בשלום (ואני חיה בתוכה!).
מספיק.
בברכת “הוז!”
עד לפעם הבאה
ברק בן דב
בוקר אור אליענה!
:)
אתמול, כמו אחת לזמן מה, יצא לי לנהל שיחה על אחריות.
ניסיתי לחלוק את:
כבד את עצמך
כבד את הזולת
קח אחריות.
החבר שדיברתי איתו הבין פחות או יותר את השניים הראשונים, אז התמקדנו בנושא של אחריות.
לעצמי רשמתי שהשניים הראשונים אינם ברורים לי מספיק כדי שאוכל להסביר אותם במשפט וחצי למי שאינו מבין על מה אני מדבר. זה ידרוש עוד מחשבה…
לגבי אחריות, ולאחר השיחה עלו שלושה מושגים באנגלית, ישבתי וכתבתי לו הודעה בניסיון לסכם כמה מחשבות, אני מעתיק אותה לכאן בגרסה ערוכה:
מודעות: כאשר אני שם לב להשפעה האפשרית שיכולה להיות לי על משהו. באופן משונה, כל עוד לא שמתי לב למה אני עשוי לגרום, אני משוחרר מכל הדיון לאחריות וכדומה… (נושא נוסף לחשיבה…)
אשמה: הכאב הכרוך בידיעה שיכולתי לעזור, אך מכל סיבה שהיא בחרתי לא.
אחריות: הרגע בו מתייצב מולי קופנקליקט שדורש ממני התערבות ואני בוחר לוותר על השאיפות שלי, והנוחות שלי, כדי לשפר ועזור.
בתור סטודמט ואז בתור מורה לאמנות ניתקלתי במקרים רבים בהם מישהו היה מזועזע מכך שלא לימדו אותי חומר בסיס מסויים. רק פעם אחת בתקופת הלימודים שלי, באופן ממש ברור, מורה שינתה את כל תוכנית הלימודים, ויתרה על התוכנית הסטנדרטית המקורית ודאגה להשקיעה אנרגיה כדי להקנות לי ולשאר התלמידים את הבסיס שאף אחד לפניה לא הניח.
לאורך הדרך, כל הממונים עלי שראו שמשהו חסר לי אך החליטו לעבור הלאה היו אשמים במצבי. יותר מכך, הם אשמים בבעיות שאני אגרום מכך שחסרתי את הכישורים שהם יכלו להקנות לי. המורה הזאת, למרות שלא הייתה אשמה בדבר, ולא הכירה אף אחד מהאשמים, לקחה אחריות למצב שמולה ולא גילגלה אותו לאדם הבא בשורה של כשלונות וציפיות לא ראליות.
אני אחראי כאשר ללא התייחסות לסיפור שהביא אותי לנקודה זו אני מחליט לעצור את התוכניות שלי ולדאוג לסדר את הבלאגן שאנשים אחרים עשו.
זאת אחת הגרסאות לדיון הזה.
לגבי:
Responsibility – מבחינתי זאת “אחריות”, והדרך הבריאה ביותר להיות שמח, לעזור ולקבל תחושה של שליטה בחיים.
Accountability – נשמע כמו אחריות אך עם דגש על נקמה. אני נזהר מאנשים שזאת המילה שלהם. לי אישית לא משנה איך הגענו לאן שהגענו, אלא איך נמשיך. אם הייתי צריך לתרגם זאת, אולי הייתי מתרגם זאת ל”התחשבנות”.
Ownership – יותר טוב מ”התחשבנות” אך עם דגש על “אשמה”. ברוב המקרים אני לא אשם בדבר (אל אף שאני עשוי לחוש אשמה). הסיבה היא שאני עושה את המייטב שלי. לעיתים הוא מועט, אך זה באמת המייטב ואני משקיע אנרגיה רבה בהשתפרות. כאשר אני נכשל, אני משתדל ללמוד מכך ולהתנהל טוב יותר בסיבוב הבא. זה כבד מאוד לסחוב את האשמה מכל הטעויות שעשיתי. לכן אני ממש אוהב את המילה “אחריות” בגרסה שלי. לא משנה מי עשה מה, זה התגלגל אל סף דלתי ועכשיו ניתנה לי ההזדמנות לשפר את המצב.
לגבי שפות, עוד לא למדתי ספרדית, אך אני מבין מה את אומרת לגבי קרבה רגשית לשפות. יש לי הרגשה שהדרך שלי עם פות עוד ארוכה.
תודה
והמשך יום נעים
ברק מהכפר
Eliana Ben-David
את השניים הראשונים, “כבד את עצמך וכבד את הזולת”, אני אוהבת במיוחד. אולי דוקא מכיוון שאינם ברורים מאליו.
אולי זה סוג של “אהבת לרעך כמוך” או “אהבת כמוך לריעך”,
אבל עבורי זה אומר שכל פעולה שאני עושה צריכה להיות הגונה כלפי, כמו גם כלפי אחרים.
כמה דברים עשיתי בחיים, שבעצם לא רציתי לעשות, שהיו נגד הלך רוחי באותו הזמן, אבל הסכמתי להם.
כמה פעמים בחיים עשיתי דברים שהתעלמו מהצרכים של אלו סביבי באותו זמן?
יש לי הרבה דוגמאות קונקרטיות מאד, אבל זה לא המקום עבורן.
האחריות, מבחינתי, היא סוג של סך השניים הקודמים. כמו במשוואה מתימטית: אם כיבדתי את עצמי וכיבדתי גם את הזולתף הרי שלקחתי כבר אחריות. אם לא כיבדתי את עצמי או את הזולת, בפעולה כלשהי, הרי שעלי לקחת אחריות ולהודות בכך (לפחות בפני עצמ, כן?) וזוהי עבורי לקיחת האחריות. לומר “סליחה” – לעצמי או לאלו שנפגעו על הדרך (לא חייבת להיות פגיעה אנושה, כן? זה יכול להיות קטן). זו תחושה אדירה לומר “סליחה”. משהו שאני לומדת מחדש בשנים האחרונות ונהנית ממנו מאד, בעיקר כי גדלתי במשפחה בה לא נהגו להתנצל אחד בפני השני, אבל זה בעצם משהו שאמור להיות פשוט כל כך, ומובן מאליו אפילו. פשוט להתנצל אם מישהו נפגע, גם אם ללא כוונה רעה. זה משחרר מאד וחיובי מאד.
אז זו “האחריות” כפי שאני רואה אותה”, שהיא בעצם עוד חלק של ה”לכבד”, ולכן היא אינה קשורה לאחרים, אלא אך ורק לעצמי.
סקרנית לשמוע את מחשבותיך על זה :)
יום טוב ושבוע נפלא,
אליענה (גם מהכפר;)
ברק בן דב
ערב טוב!
היום ישבתי בכיכר העיר ודיברתי עם חבר מסוריה. ניסיתי בגרמנית של מתחילים להסביר לו שאני אוהב שירה ואשמח להמלצות שירה בערבית. משהו פשוט, קצר, ומאוד טוב. שיר שאוכל להתחיל ללמוד ממנו ערבית ובכלליות להכיר עוד שירה מוצלחת.
הוא לא לגמרי ירד לסוף דעתי, אז הבאתי את השיר הזה בתור דוגמה מצוינת לשיר מעולה. הסברתי ארוכות למה השיר כל כך טוב (וכל זה בגרמנית).
בכל מקרה, נהנתי לזכר בשיר הזה. אני לא משוכנע שהחבר הספציפי יקרב אותי לשירה בערבית, אך אמשיך לחפש.
מה שכן: כעת ערב. תקנות הקורונה משמעותית פחות מחמירות. אני יושב בחוץ ואוכל לחמג’ון צמחוני. הגעתי לאתר שלך בפעם המיליון. בדיוק סיימתי להעתיק את השיר למחברת. עושה לי טוב להרגיש שהשיר הזה יצא תחת ידי.
תודה אליענה ותודה ויסלבה.
שיהיה לכולנו לילה נעים
ברק
Eliana Ben-David
בוקר אור ברק,
כבר שכחתי את ההתכתבות הארוכה שניהלנו פה, בזכות ויסלבה המופלאה.
(האמנם ככה הכרנו?)
שירה זה עניין למעטים, לא לרבים. אני חושבת שכדאי לך לשאול את אורלי נוי לגבי שירה בערבית (או לעקוב אחריה או אחרי תרגומיה). היא אוהבת שירה אמיתית ותוכל לסמן לך דרך.
הכי שמחתי שבפעם המיליון הגעת לבלוג שלי, וזה גם הזכיר לי את התקופה בה העליתי פוסטים שאינם דווקא תוכנית הרדיו שלי, ושבתכלס, הם המשמעותיים ביותר. חשבתי אתמול שאחרי מותי הבלוג ייעלם מתישהו, ושאולי זה חבל.
יום טוב לך, ברק!
ברק בן דב
בוקר אור אליענה!
אני כעת בסוג של פסטיבל פיסול בעץ בדארמשדט. מזג האויר נעים.
בתור אורח שהגיע לשלושה ימים, אין לי שום דבר חשוב לעשות חוץ מלהתבונן על דברים.
אחת לזמן מה אני חוזר אל השיר הזה.
תודה ששמת אותו ברשת.
עכשיו אני פשוט בדרך להעתיק את הגרסה הגרמנית ולשלוח לחברה.
לפני מספר ימים בקשתי מצ’אט ג’יפיטי שיכתוב לי סיפור שמשלב את המהות של השיר הזה ואת המהות של “היציאה לדרך” של קפקא.
הסיפור יצא סביר. עדיין לא טוב.
בקשתי להוסיף נגיעת של פמה צ’ודרון, בעיקר מתוך “כאשר דברים מתפרקים”.
אני חושב שרציתי יותר קבלה ואהבה קרירה שתתווסף לאימה של קפקא ולהתבוננות החומלת של ויסלבה.
הסיפור לא יצא טוב מספיק. אך כן יצא לי סיפור על סיפור.
אני מעריך שבעתיד אצליח לערבב את מה שנחוץ, כדי שאוכל להרגיש בבית ולחוש פחות נכה.
תודה על הבמה.
אמשיך ללינק של התרגום לגרמנית.
המשך סוף שבוע נעים.
ברק
Eliana Ben-David
גם אני תמיד שבה וחוזרת אליו, ומדי פעם אתה מחזיר אותי אליו גם.
והחיים, גם הם.