המוזיקה של ילדותי – פוסט אורח של ערן אבן

 

אי שם בשנת 93′, “פופוליטיקה” בערוץ הראשון, פאנל בנושא “שירת מחאה, מוזיקה והזניית השפה העברית”. מסביב לשולחן, בין היתר, אביב גפן, חמי רודנר, דליה רביקוביץ’, לפיד האב, דדי צוקר ועוד כמה. הם מדברים על המוזיקה הצעירה, זו שאני שמעתי אז, על כמה היא לא ברורה, לא “קוהרנטית”, כתובה ב”עברית של בוגרי אולפן” (ציטוט של דליה רביקוביץ’ שנחרט עמוק בזכרוני עד היום).
חמי רודנר אמר באותו הפאנל, במשפט שאותו אני מתקשה לצטט באותו הדיוק בו ציטטתי את רביקוביץ’, שבגיל הנעורים, מוזיקה מהווה מזור גדול עבור השומעים אותה. המילה “מזור” נתקעה לי במחשבות. פעם ראשונה ששמעתי אותה. הלכתי לחפש במילון. תרופה, מרפא.
וזה הרגיש לי כמו ההסבר הפשוט ביותר למה שמוזיקה עשתה לי. 

הפטפון שעל המזנון בסלון בית הוריי היה עבורי, ילד קטן שאהב ללחוץ על כל כפתור אינטרקום שנקרה בדרכו, צעצוע ראוי, וכך מדי שבת, כראשון המשכימים בבית, הייתי ליד הפטפון והמגבר. היו שני תקליטים שזכרתי, לפי העטיפה, שאני אוהב לשמוע וביקשתי שישימו לי. הראשון היה פסטיבל שירי ילדים מס. 12, שעל עטיפת התקליט היה מצויר שולחן יומולדת עמוס ממתקים ושתייה צבעונית. זוכר את עצמי מביט בערגה על השולחן הזה שעות כאילו היה שולחן אמיתי במסיבה אליה אני לא יכול להיכנס. האלבום השני שאהבתי היה האוסף הזהוב של בוני-אם. בהרקדות ימי שישי שהיו עושים לנו, בבית הספר היסודי ע”ש יונתן נתניהו בנתניה, אחד השירים הקבועים היה Sunny, ותמיד הפליא אותי, בתור ילד קטן, שלהורים שלי ולישראל, המורה שהפעיל את ההרקדה, היו את אותם האלבומים בארסנל. כשגדלתי ופילסתי דרכי לתוך אוסף התקליטים של משפחות ובתים אחרים מלבד זה שלי – הבנתי שחיבתנו לבוני-אם לא הייתה מקרית.

בשבתות בהן היינו יוצאים לטייל בארץ, או יוצאים בשעת בוקר מוקדמת לביתם של סבא וסבתא בלוד, אני זוכר את הפתיח של “על בטוח” ברשת ג’ מתנגן מהרדיו טייפ בפז’ו, ואנחנו נוסעים בשדרת הדקלים שלאורך כביש היציאה מנתניה וקלטת אחת יחידה שזכורה לי שהיתה באוטו ושמענו נונסטופ – “אהבת חיי” של חיים משה, קלטת שכולנו, חצי מתוך הרגל וחצי מתוך אסוציאציה כנראה עם היציאה לטיול של שבת בבוקר, מאוד אהבנו. בשבת אחת חמה של החופש הגדול, לקחו אותנו ההורים לספארי ברמת גן. כמה שעות לאחר מכן, בסוף אותו היום, חזרנו לאוטו כדי לגלות שהקלטת האפרפרה, שנחה על הדאשבורד, נמסה ושינתה צורתה מחום השמש.

הקלטות (המועתקות) הראשונות שלי. בשיא פריחתו של ענף היהלומים בארץ, עבד אבא שלי כחותך יהלומים במפעל אחד מני רבים שישב במתחם הבורסה ברמת גן. סמוך למפעל בו עבד, עמד בחור שמכר קלטות טייפ מועתקות של אלבומים פופולאריים. לא העתקים מושקעים, עם עטיפות מודפסות כאילו-מקוריות כי אם העתק הכי פשוט, כששמו של הזמר/ת כתוב בעט שחור על העטיפה. לזכרוני המעומעם, אפילו שם האלבום המועתק לא צויין שם. אז ערב אחד, אבא שאל אותי, אז בן 7, ואת אחי ואחותי הגדולים ממני – אילו קלטות כל אחד רוצה שהוא יקנה לו. כזכור לי – כל אחד מאיתנו יכול היה לבחור שניים. אני בחרתי סינדי לאופר ופול יאנג. שתי הקלטות הראשונות שלי.

במפתיע, את סינדי לאופר רק חיבבתי בעוד פול יאנג היה מושא הקראש הרציני הראשון שלי (אם כי קצר מאוד). בחלוף השנים, התהפכו היוצרות ולאופר לקחה ממנו את כיסא הכבוד.

לצד הקול שלו והמוזיקה המעולה שלו – הצד הוויזואלי של השירים, דרך הוידאו קליפים שראיתי ב”עד-פופ“, פרטו לי על מיתרי הרגש. בתוך ילד קטן, שעוד לא יודע להבדיל בין קיטש לרע, כל וידאו שניסה לספר לי סיפור, גיבור, אנטי גיבור, דמעות, שפת גוף סובלת, הפך אותי והיה בכוחו להזיל דמעותיי. Stay for good this time.

עוד וידאו קליפים מכוננים: קליפ נוסף שפשוטו כמשמעו, השאיר בי טראומה – וידאו שהזדמן לי לראות פעמים ספורות, ודי נדירות בילדות, של להקה שלא ידעתי את שמה וגם לא את שם השיר. רק הסקסופון והקול הגבוה (שחשבתי אז שמאחוריו עמדה זמרת) והתסריט סוחט הדמעות שגם היום, כשאני צופה בו, נראה כזה שצריך לבוא עם אזהרות טריגר. שנים ארוכות אחר כך, בסביבות גיל 19, התברר לי שמדובר ב-It’s raining again של סופרטרמפ, להקה שלמדתי לאהוב מאוד, בייחוד את אלבומם המופתי Breakfast in America.

קליפ נוסף שגרם לי לבכות אבל גם גילה בפניי יוצרת בה אתאהב עד כלות מאוחר יותר, הוא Cloudbusting של קייט בוש.

וקליפ אחד מיוחד, שעשה לי רע, מבלי לדעת שבאופנים רבים הוא הולך לספר את הסיפור שלי, הוא smalltown boy של ברונסקי ביט.

      

התקליט הראשון שקניתי. מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי בכיתה ב’, אוסף שקל לשקל, 18 שקלים חדשים סך הכל (זה היה המחיר אז) וקונה את התקליט הראשון שלי. את WOW של בננרמה. 

זוכר גם בוקר יום שישי אחד, בו ביקשתי מאבא כסף כדי לקנות את צעד אחד לפני הנהר של גלי עטרי בקלטת, עם השיר נ.ב שמאוד אהבתי. זוכר את עצמי הולך לעיר עם חבר, קובי, לחנות המוזיקה של שרייר. אני קניתי את עטרי והוא קנה את הפסקול של ריקוד מושחת.

איך להיות אשה 1: אחרי בננהרמה הגיע הרבה קים וויילד, מעט מדונה ומאוחר יותר הקראש הגדול על קיילי מינו. לא פלא שאז, כילד, וגם היום, יש לי חיבה עזה לויזואליה של שיער בלונדיני מחומצן עם שורשים שחורים ושפתון אדום, ושפתון בכלל. באמת ובתמים, כך חשבתי שככה צריכה להראות אשה. שרק ככה יפה.

מדהים\ מטריד אותי היום האופן בו העולם הזה, למרות המוזיקה שאהבתי ואוהב עד היום, הצליח לייצר גם עבורי, ילד שמגיל קטן הבין באופן לא מפורש שהוא הומו, דימוי ברור וכמעט יחיד של מהי נשיות.

איך להיות אשה 2: הבלונדינית הבאה, שהביאה איתה אג’נדה אחרת לגמרי, הייתה אנני לנוקס ביוריתמיקס. הלהקה הזו, כמו גם דפש מוד (שנכנסו לי לתודעה) ואירייז’ר (שנכנסו לי עמוק ללב) הגיעו מכיוון החדר הסמוך, מאוסף התקליטים של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, ובדיעבד – התקליטים שלהם האזינה היו הבסיס האיתן שעליו האהבה שלי למוזיקה נשענת היום. שיר אחד ספציפי של יוריתמיקס, והוידאוקליפ שליווה אותו, היה בשבילי בית ספר. לא הבנתי עדיין מה בדיוק אני לומד ממנו אבל הבנתי שזה משהו אחר לגמרי מכל מה שלמדתי עד כה, לגבי כוחם של יצירה ושל אימג’.
אהבתי ולמדתי אנגלית מהר, יותר מרוב הילדים בכיתה שלי, ועדיין – לא באמת יכולתי להבין את כל מה שהיא אומרת שם, אבל הבנתי. המוזיקה דיברה, בקול ברור וחד ודוקר.

קצת הרבה אחריה, ב-1992, גיליתי במקרה בשידורי MTV אסיה את פי ג’יי הארווי, ואפשר לומר שהשיר הראשון מאלבומה הראשון הוא היה גם הראשון שנכנס לי כמו סטירה מצלצלת לאוזן. זוכר בהתרגשות איך ב-1996, במהלך נסיעה לפולין (נסיעה ראשונה לחו”ל), קניתי בחנות דיסקים בקראקוב את הקלטת של אלבומה הרביעי עם ההתרגשות הזו של לקנות את המוזיקה שלך בחו”ל, עם מדבקת מחיר בזלוטי.

איך להיות גבר: אז קראש קטן על פול יאנג הפך לקראש עיקש וארוך על אדם. בקיץ, היינו נוסעים, המשפחה וחברים, דרומה לאילת. יוצאים מנתניה בשתיים בלילה, בתכנון להגיע לאילת לקראת שמונה, אבא על ההגה ואנחנו מסביבו לא מצליחים להחזיק את עצמינו ערים, כאשר כל פעם אחד אחר מאיתנו אמון על המשימה של לשבת לידו ולארח לו חברה ערה. בתורנות של אחי, הוא היה מדבר איתו על משחקים של מכבי בנתניה. בתורנות שלי – מאזינים לאדם. נגמר צד, הופכים צד, הופכים צד שוב.
אחרי אדם, לא חדר אף זמר לתוך חדר נעוריי, אליו “הורשו” להיכנס רק זמרות.
רק שנים ארוכות לאחר מכן, הגיע אלבומו הראשון אביב גפן והפך את עולמי כמו שאף אלבום אז לא הפך.
וגם היום, אני מוצא את עצמי, מסיבות כה רבות שהפסקתי כבר למנות, חווה את אותה התרגשות מול האלבום הזה. הגבינה המותכת שהיא קולו של גפן, הסינתיסייזר, והמילים שלו שקועקעו לי בכל פינה בחדר נעוריי, ממנו מיאנתי לצאת עד כמה שיכולתי. שנינו שווים.

אחריו בא ברט אנדרסון מסוויד, שפשוטו כמשמעו, היה גרסה חיוורת של מי שחשבתי שאני רוצה להיות. שנה אחריו, באיחור אופנתי אך בתזמון מושלם, חבר טובה הביא לי מיקסטייפ (אז לא קראנו לזה כך) של הסמיתס, ובמוריסי, לפחות נכון לגיל הנעורים, תמו חיפושיי. 

לימים הבנתי שתקליטים שונים יכולים ומוטב להם לשבת על אותו המדף, אבל הבנה חדה יותר היא שהרעיון הרומנטי של להתאהב באדם אחר על בסיס התאמה מוזיקלית קוסמית יכולה להתברר כאסון שאין כמוהו.
כמו שמוזיקה שונה מתקיימת על אותו המדף – מוטב שככה גם יהיה בן הזוג. שונה ומהמם.

==========================

ערן אבן הוא חבר יקר, צלם מוכשר ומורה לעיצוב אופנה. בקרו באתר שלו: eranevan.com, יש שם צילומים שמרגשים אותי.

ערן הוא גם הראשון שקיבל את ההזמנה הפומבית שלי לצלול לזכרונות הילדות והנערות, ולפלס את דרכו לתוכה וממנה באמצעות המוזיקה.

רוצים גם? מוזמנים לכתוב לי