Page 1
Standard

אחת ששומעת #228 | 26/5/2016 | No Turning Point

♫♫ PLAY >> Listen to the Show

war!

מה אכתוב ומה אומר. כל כך הרבה דברים בחודש אחד.
היום התחלתי קורס גרמנית אינטנסיבי, מה שאומר שבחודשים הקרובים אני לומדת ארבע שעות כל יום, וכבר היום, אחרי המפגש הראשון, הרגשתי נוח יותר עם הגרמנית שלי ברחוב.
ערב שישי ואני שומעת את דמייאן ג’ורדו, סולו עם הגיטרה – בקרוב אצלכם בהופעה, שתהיה מרגשת ונפלאה, ובליבי אהיה שם גם.
ביום שלישי, לעומת זאת, אני הולכת לראות את Kate Tempest הנהדרת בהופעה, וזה מרגש אותי גם.
יאללה, מוזיקה.

more
Standard

אחת ששומעת #227 | 19/5/2016 | מנטרה

♫♫ PLAY >> Listen to the Show

תוכנית ראשונה מברלין הרחוקה (הוקלטה מראש, אבל שששש, אל תגלו לאף אחד). מה שחשוב זה שקיבלתי ויזה לשנתיים, ושמצאתי פה אולפן רדיו שבו אוכל להקליט את התוכנית בכל שבוע, ושהחיים מתחילים מ-ע-כ-שיו!
להתחיל קורס גרמנית אינטנסיבי, למצוא דירה, לפגוש אנשים, למצוא עבודה. חיים חדשים.

more
Standard

חומה ועיר סביב לה

מאז שאני פה, פיתחתי אובססיה קלה לגבי החומה. חומת ברלין המפורסמת.
זאת אומרת, באופן כללי אני מרגישה צורך עז ללמוד את ההיסטוריה של המקום הזה, ולהבין קצת יותר מה עבר על האנשים שחיים פה, להבין קצת יותר איפה אני נמצאת. אבל החומה, החומה מסקרנת אותי במיוחד. ההפרדה המוחשית הזאת בין מזרח למערב, בין העיר שחולקה לשניים, הסמל שנופץ עם השחרור.
כשמסתובבים בעיר אפשר ללמוד להבחין אם אנחנו נמצאים בחלק שהיה מזרח או בחלק שהיה מערב, ולא רק בגלל האיש ברמזור. סגנון הבנייה, האם האנשים יודעים אנגלית או לא (הבחור החמוד שהתקין פה וילונות, למשל, נולד בוודאות בצד המזרחי, כי מילה אנגלית הוא לא יודע), כמה מהגרים חיים בשכונה, וכו’. יום אחד, כשחזרתי הביתה בפעם הראשונה עם ה-S1, פתאום ראיתי פיסת חומה, מעין אנדרטה קטנה, ממש ליד תחנת הרכבת, כמה בלוקים מהבית שלי.

more
Standard

הנה אני פה

(כל יום מחדש עוצרת רגע לחשוב איזה יום היום בעצם)

אז הנה אני פה.
היום השביעי שלי בברלין, ועד כה די התרחקתי מהמחשב – לא יכולה לקרוא עיתונים מהארץ, לא יכולה אפילו לעבור על פיד הפייסבוק שלי. קצת וואטסאפים, פייסבוק רק להודעות מחברים, ואימייל. והכל בקטנה.
מתרגלת לדירה החדשה – קטנה מאד אבל מתוקה ונוחה, בשכונה שטובה לי, עם בעל בית איטלקי חמוד וחתיך שלומד עברית כבר שנתיים, ומפנטז על לומר את קללת הנחש יום אחד, ברגע המדויק לאדם המדויק.

more
Standard

לאט לאט.

לאט לאט להתחלתי למכור את הדברים שלי.
כי אני עוזבת, עוברת לברלין, ואין לי מושג מה יילד יום, ואיפה אהיה עוד שנה מעכשיו.
אם כשכל המחשבות על המעבר לברלין התחילו היה לי ברור שכל הבית שלי בא איתי, הרי שלאט לאט המחשבות האלה השתנו. הייתי נעמדת בקצה הבית, נשענת על דלפק המטבח, ובוחנת את כל הבית מצד לצד. על מה אני יכולה לוותר? לא יכולה לוותר על כלום! הרי אספתי את כל החפצים שלי במשך שנים, ויש לי חיבה עזה כל כך לדברים יפים, ואני אוהבת את הבית שלי בכל נפשי ובכל מאודי, וקשורה לכל חפץ וחפץ.
ביררתי על משלוחים ומכולות והמחירים נראו לי הגיוניים מאד, והיה לי ברור שזה מה שאעשה.

more
Standard

אמיצה

אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.

“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.

more
Standard

חודש אחרון

רוב הזמן מעין קהות חושים כזו.
זאת אומרת – בין אריזות וארגונים של ניירת ומסמכים והמלצות ובנק וכו’, בירורים ובדיקות ושאלות ותשובות, פרסום מודעות ביד-2 ומכירה של הדברים שהיו ביתי, מיונים ואריזות (מה לקחת? מה צריך? מה לשמור, מה למסור, מה למכור?), ניירות ועוד ניירות ובירוקרטיה, חיסונים וטיפולים – לי ולחתולים, ימים של לחץ נפשי אינטנסיבי וימים רגועים, פגישות עם חברים, פרידות שמתחילות לטפטף אט אט מתוך ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני פוגשת מישהו.
כבר חודשיים שאני מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש, לפני הציפורים – או יותר נכון: הראש מתעורר, למרות שהגוף רוצה לישון עוד. כי יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות שם.
בין כל אלה – אני לא באמת קולטת את זה שעוד פחות מארבעה שבועות אני עולה על מטוס ועוברת למקום אחר. עוברת. עוזבת. מתחילה מחדש. במדינה אחרת.

more
more