Page 1
Standard

דברים

* פוסט שהתחלתי לכתוב לפני חודש, בערך.
הקצב שלי עדיין לא הסתנכרן לגמרי עם הקצב של החיים שלי בעיר הזו, שהימים בה ארוכים כל כך בעונה הזו, ועד 10 בלילה עדיין יש אור, עם המרחקים העצומים שמשמעותם שלכל פגישה (כמעט) צריך לקחת בחשבון 40 דקות נסיעה לכל כיוון (לפחות), ועם החיים שלי, שרק מתחילים פה – חברים ותיקים וחברים חדשים, לימודים, רדיו, דירה שצריך להתחיל לחפש. ואוכל! כל כך הרבה אוכל פה, בכל מקום, נגיש ומפתה וזול, ובבית יש לי מקרר קטנטן של דירת נופש, שאי אפשר לאכסן בו יותר מקומץ ירקות בבת אחת – ועכשיו אני משתדלת לשוב להרגלי התזונה שלי מהארץ, שכללו בעיקר ירקות, דגנים וקטניות. לבשל כמו שצריך, ולהשתדל לאכול יותר בבית ולא בחוץ (וזה לא פשוט, הרבה פעמים, כשהימים מתארכים כל כך).

בקיצור – פוסט שמתחיל כפוסט, ואז הופך לשורת אנקדוטות, מחשבות שעולות לי פה ושם, נרשמות במיילים קצרצרים לעצמי, או בקצה המחברת.

בדרך הביתה

~~~~~~

רוב המחשבות עולות לי כשאני צועדת ברחובות, וכטבען של מחשבות כאלה, הם מתפוגגות ברגע שאני עוצרת/מגיעה/מדברת. לפעמים הן חוזרות כשאני מתחילה ללכת שוב, ולפעמים לא. לפעמים אני מצליחה לתפוס אותן בכתב, ונראה לי שאת רובן לא.

מחשבות על המרחב – כמה נעים לצעוד על מדרכות רחבות ומאפשרות, להבדיל מהמדרכות הצרות ועמוסות הקקי ופחי הזבל של רמת גן. כמה נעים ללכת במקום בו יש מרחב, וירוק, ושקט, ואיך הכתפיים מתרפות לאט, ומשהו נינוח חודר, גם בתוך הקצב המהיר של הצעדים (והוא מהיר, כי הכל פה כל כך גדול, ויש לגמוע מרחקים).

מחשבות על מרחק. נסיעות ברכבת של 30, 40 דקות. הליכות של 30, 40 דקות – פה בעיר. דברים שבבית נחשבים ל”הרבה”, פה הם סטנדרד. בגלל שגדול יש יותר מרחב מחשבתי. תמיד הרגשתי את זה, בעצם – גם בשנות העשרים שלי, אחרי שחייתי תקופה בניו יורק – שמרוב שתל אביב קטנה, הכל מתכווץ, והעצלות משתלטת. תל אביב היא כגודל של שכונה ממוצעת בברלין, משהו כזה. אבל פה בברלין אף אחד לא נוסע את כל הקילומטרים הרבים באופניים חשמליים. כולם על אופניים רגילים. לא מתעצלים.

הרכבת ליד הבית שלי

מחשבות על מזג אויר. חם פה! מה זה? רק תחילת מאי וכבר היום ימים של 25 מעלות. מזל שיבש, לפחות, ולא לח כמו בארץ. אבל חשבתי שלא חם פה באמת, אולי באוגוסט קצת, חשבתי שאירופה!

מחשבות על השינויים שעברתי ושאני עוברת תוך כדי המעבר לפה. על זה שאני לומדת לחלוק יותר עם חברים. להכניס שותפים לחיים שלי. כל כך רגילה לחיות לבד ולעשות לבד, שזה מרגיש לי כמו אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות.
בכלל, לייצר חיים חדשים, לבנות חברויות חדשות, היכרויות חדשות, תנועה חדשה. אני פה לבד, ואין לי שום מגבלה (מעבר לעצמי, כמובן). זו הזדמנות אדירה. מה גם שאני לא מרגישה שהשארתי מאחור משהו שעלול לקרוא לי לחזור. אני אפילו לא רואה את עצמי מגיעה לביקור, כי כשאין משפחה – את מי בעצם מבקרים? חברים יש לי בשפע, אבל לא כאלו שמחוברים לחיים שלי באופן יומיומי ובקשרי עבותות. ת’כלס רוב הקשרים שלי התנהלו דרך המחשב והוואטסאפפ, יותר מאשר פנים אל פנים.
אז נעים לי פה. נעים לי עם זה שאין לי אינטרנט 24/7, שאני לא מחוברת כל הזמן, ושכל ישיבה של יותר משעה מול המחשב מרגישה לי כמו בזבוז זמן נוראי.
נעים לי שהגוף והנפש רוצים לצאת ולהסתובב ולהכיר ולטעום. שהבית הזמני שלי פה קטן כל כך, שזה לא באמת מפתה אותי להשאר פה (כי אני אישה של בית, זה כולם יודעים). נעים לי שהימים פה ארוכים כל כך, שאני מספיקה לעשות בהם כל כך הרבה, ושאני לא נהיית עייפה או עצלנית, ושאפילו הלילה לא מרדים אותי.
(כן, רק הגעתי. ברור שהכל עכשיו מאד ספציפי, ואין לדעת אם כך זה יימשך. אבל שמחה שהגעתי באביב הנפלא הזה, שמחה שכך אני מרגישה עכשיו, ויש לי תחושה טובה שמה שאייצר פה בחודשים הראשונים שלי, הוא מה שילווה אותי. הוא ההזדמנות שלי לדבר אחר).

 *  הפער בין דברים שאני צריכה לעשות לבין דברים שאני רוצה לעשות. או בין ישיבה מול מחשב לצורך הכנות בירוקרטיות, כתיבה ותקשורת עם חברים, מחקרים לגבי העיר החדשה ומה שקורה בה, לבין התחושה שזהו בזבוז זמן נוראי, ושאני צריכה לצאת החוצה!

* הילדים פה מגניבים, וההורים פה מגניבים! זאטוטים קטנטנים עצמאיים ומאושרים, עם הורים משוחררים ומשחררים, שנותנים חופש ומלמדים אחריות זה מהמם. ואני נפעמת ושמחה כל פעם מחדש לראות את זה. (והפייבוריט שלי: בימי ראשון (ובכלל, בעצם): משפחות שלמות רוכבות על אופניים – הורים וילדים.)

* מלא גננים ומורים גברים! זה ממש כייף לראות, כל פעם מחדש.
ובכלל, כל הזמן אני רואה גברים עם ילדים. אולי זו השכונה שלי ולא נכון באופן גורף, אבל לא זכור לי שבארץ ראיתי כל כך הרבה גברים מסתובבים עם הילדים שלהם. לוקחים אותם בבוקר לגן, מטיילים איתם אחר הצהרים, וכמובן בסופ”ש.

* פק”ל תיק: מטריה, מניפה, קרם הגנה וכובע. (והרבה פעמים אני משתמשת בכולם בטווח של שעות ספורות).
מזג האויר יכול להשתנות עד כדי כך במשך היום, שביום ראשון שעבר ישבתי בפארק בערך שלוש שעות, שעה מתוכן עם מטריה, כי ירד גשם, וכשחזרתי הביתה גיליתי שנשרפתי בשמש…

מאואר פארק ביום ראשון

* כמות המקועקעים עצומה. אבל הקעקועים עצמם הם מה ששונה. לא קעקועים שיוצרים רצף כלשהו, או מתיימרים לייצר חיבור כלשהו. המון אנשים שנראים כמו דף במחברת סקיצות של אמן – ציור פה, ציור שם. על הידיים, חזה, צוואר, פנים! על הפנים! כמות בלתי נתפסת של אנשים שמקועקעים על הפנים, מה שלי נראה קיצוני כל כך.
וגם: הפער בין הדימוי שאני רגילה אליו, של אנשים מקועקים = אנשים “מגניבים” (נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת), כי פה אני רואה אנשים עם קעקועים שנראים לי קיצונייים, אבל כל דרך הלבוש וההתנהגות שלהם נראית לי הכי קונפורמית. בחורות בלונדיניות עם שיער חלק, שמלה ורדרדה מהוגנת, וקעקועים על הידיים והצוואר.

* וגם: תסמונת דאון. ראיתי עשרות עד כה. מתינוקות ועד קשישים. המון.

* אני פוגשת כל הזמן אנשים מקסימים, ממש. מרגישה ברת מזל עד מאד, וגם מרגישה שיש משהו באנשים שהעבירו את החיים שלהם למקום אחר, מהגרים שבונים חיים חדשים – הגישה אחרת, הצרכים אחרים, הפתיחות לאפשרויות.
משהו נפתח אצלי, ובגדול.

* הכי כייף: בששת השבועות שאני פה, כבר פעמיים פגשתי במקרה אנשים שאני מכירה ברחוב. איזה אדיר זה כשזה קורה בעיר גדולה כל כך, של שלושה וחצי מיליון איש. מרגיש כמו קסם, וגם כמו שכונה.

הגמד הויקינג ליד הבית שלי

* ועוד: דניאלה, החברה החדשה שלי, ומשפחתה היגרו לברלין מצ’ילה. הילדים שלה בתיכון ובבית ספר יסודי, מספרים לי על החברים המוסלמים שלהם – כמעט כולם פליטים סורים, מיעוטים פלסטינים. ואנחנו מדברים ספרדית מתובלת בגרמנית (מה שנקרא: Alemanisch = Aleman + Spanisch), והם זורקים מילים כמו “יאללה”, “וואללה” ו“חמדלאללה”, ואני מאושרת!
מה שכן, הסיפורים של הסורים קורעים את הלב, ושמעתי רק מעט עד כה. כמו של שאדי, הבחור הסורי בן ה-25 שלומד איתי גרמנית. מתוק ומקסים, הליצן של הכיתה, שבהפסקות תמיד מתבודד עם האוזניות שלו, ואני תמיד “מפריעה” לו ותופסת אותו לשיחות מגומגמות, כי אנגלית הוא לא מדבר. הגיע לפה לבד, עם חבר, אחרי מסע ארוך, שאת הפרטים שלו אני לא יודעת בינתיים. יש לו אבא וארבעה אחים שלא יכולים לעזוב את סוריה, והוא פה לבד, עם החבר.
ונואל, הבת של דניאלה, מספרת לי על חבר סורי בן 16, שהגיע הנה בגפו, במסע רגלי ארוף ומפרך. הוא פה לבדו, חי בדירה עם עוד בחור בן 16. ואני נקרעת מזה ששני ילדים בני 16 חיים כך לבדם, במיוחד אחרי שאני מבלה עם המשפחה המהממת של דניאלה.
ידעתי עוד בארץ שאני רוצה להתנדב פה ולעזור לפליטים, איכשהו, ועכשיו אני יודעת בוודאות שזה משהו שאני חייבת לעשות.

******

אני מפרסמת את הפוסט עכשיו, למרות שהוא לא שלם, כי אם אמתין עוד, זה ייקח נצח. כל הזמן אני נזכרת בעוד ועוד דברים קטנים שאני רוצה להוסיף.
אז לוחצת על PUBLISH ויוצאת לבית הספר בגשם.
שבת שלום.

(וגם: יש פאב ליד הבית שלי שנקרא Blaumich Canal!!!)

מטפס

more
Standard

אחת ששומעת #230 | 9/6/16 | what you seek

♫♫ PLAY >> Listen to the Show

שעתיים של מוזיקה שליוותה אותי הרבה בשבועות הראשונים פה בברלין, עם כמה הופעות שראיתי, וכמה שפיספסתי, וקאבר אחד שלא יוצא לי מהראש.
עדיין אין לי פה שגרה, למרות שאני לומדת בכל יום ארבע וחצי שעות. ייקח לי זמן להתרגל לקצב השונה, לגודל השונה של העיר, לזמן הנסיעה, לאור שמתחיל מוקדם ונגמר מאוחר, לתשוקה העזה שלי לצאת ולראות ולהסתובב כל הזמן, כי עוד יש לי כל כך הרבה לראות ולהכיר פה! כך שהמוזיקה גם היא במקום אחר משהיתה בארץ, שם מילאה את היום יום שלי באופן גורף וטבעי. המסע שלי לפה הוא גם מוזיקלי.


רשימת השידור:

  1. Forest – SkyWalker (5:06) (Songs for a Seeking Soul, 2016)
  2. Leyla McCalla – A Day for the Hunter, a Day for the Prey (3:16) (A Day for the Hunter, A Day for the Prey, 2016)
  3. The Dandelion Set – Gameplan Theme (original version) (2:30) (Theme from ‘Gameplan’, 2016)
  4. Edward Sharpe & The Magnetic Zeros – Wake Up The Sun (6:41) (Person A, 2016)
  5. Cymande – All or Nothing (5:42) (A Simple Act of Faith, 2015)
  6. Fantastic Negrito – An Honest Man (4:02) (Fantastic Negrito EP, 2014)
  7. Sturgill Simpson – In Bloom (4:00) (A Sailor’s Guide to Earth, 2016)
  8. Radiohead – The Numbers (5:45) (A Moon Shaped Pool, 2016)
  9. Lanu – Nightmarchers (4:09) (The Double Sunrise, 2016)
  10. Cymande – Everybody’s Doing Alright (4:16) (A Simple Act of Faith, 2015)
  11. Sarah Maison – Western arabisant (4:14) (VA La Souterraine – Semi-Vol.2, 2016)
  12. Wilson Pickett – Sin Was the Blame (4:00) (Mr Magic Man The Complete RCA Studio Recordings, 2015)
  13. Tanika Charles – Soul Run (3:26) (Soul Run, 2016)
  14. The Polyversal Souls – Invisible Joy (3:44) (Invisible Joy, 2015)
  15. Elza Soares – Firmeza (3:32) (A Mulher do Fim do Mundo, 2015)
  16. Andreya Triana – Paperwalls (3:51) (Giants, 2015)
  17. Mop Mop – Spaceship: Earth feat. Anthony Joseph (5:58) (Lunar Love, 2016)
  18. Caterina Valente – Spiel noch einmal für mich, Habanero (3:11) (Caterina, Du Bist Musik, 1958
  19. Damien Jurado – Lon Bella (3:13) (Visions Of Us On The Land, 2016)
  20. Ahmed Malek – La Silence des Cendres (3:14) (Musique Original De Films, 2016)
  21. Eddie Robinson – Good is on My Life (5:38) (Reflections on the man inside, 1974)
  22. Beth Orton – Moon (4:02) (Kidsticks, 2016)
  23. Bixiga 70 – Ventania (5:36) (III, 2015)
  24. Universal Togetherness Band – Ain’t Gonna Cry (5:31) (Universal Togetherness Band, 2015)
  25. Muddy Waters – Baby Please Don’t Go (Live) (4:57) (Hoochie Coochie Man – Live At The Rising Sun Celebrity Jazz Club Remastered, 2016)
  26. Yo-Yo Ma & The Silk Road Ensemble – O’Neill’s Cavalry March (2:42) (Sing Me Home, 2016)
  27. Takuya Kuroda – Rising Son (4:43) (Rising Son, 2014)
  28. The Dandelion Set with Alan Moore – Bloom (4:04) (A Thousand Strands 1975-2015)
  29. Tamara Obrovac Quartet – Tanac – Dance (5:33) (Ulika Revival, 2014)

 

 What you seek is seeking you

~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחת ששומעת – גם בפייסבוק!
אחת ששומעת – כל יום חמישי, 12:00-14:00, רדיו מהות החיים
לינק ישיר לעמוד שלי, להאזנה און-דימנד: bit.ly/musictherapyeliana

להאזנה בשידור חי: live.eol.co.il
בטלויזיה: HOT – ערוץ 87 | YES – ערוץ 71
אפליקציה לסמרטפון: Eol Radio (אנדרואיד/אייפון) או באפליקציית Tunein
~~~~~~~~~~~~~~~~~~

more
Standard

אחת ששומעת #228 | 26/5/2016 | No Turning Point

♫♫ PLAY >> Listen to the Show

war!

מה אכתוב ומה אומר. כל כך הרבה דברים בחודש אחד.
היום התחלתי קורס גרמנית אינטנסיבי, מה שאומר שבחודשים הקרובים אני לומדת ארבע שעות כל יום, וכבר היום, אחרי המפגש הראשון, הרגשתי נוח יותר עם הגרמנית שלי ברחוב.
ערב שישי ואני שומעת את דמייאן ג’ורדו, סולו עם הגיטרה – בקרוב אצלכם בהופעה, שתהיה מרגשת ונפלאה, ובליבי אהיה שם גם.
ביום שלישי, לעומת זאת, אני הולכת לראות את Kate Tempest הנהדרת בהופעה, וזה מרגש אותי גם.
יאללה, מוזיקה.

רשימת השידור:

  1. Marika Hackman – Animal Fear (3:24) (We Slept At Last, 2015)
  2. Merle Haggard – Workin’ Man Blues (3:23) (A Portrait of Merle Haggard, 1969)
  3. Woods – Can’t See At All (4:45) (City sun Eater, 2016)
  4. Phish – Waiting All Night (4:58) (Fuego, 2014)
  5. The Magic In Threes – Nick’s Theme (2:15) (Magic In Threes, 2011)
  6. Cortex – La bulle (4:01) (troupeau bleu, 1975)
  7. Piero Piccioni – No Turning Point (2:47) (Il Dio Sotto La Pelle, 1974)
  8. Mokadi – Vidshi Wa (2:00) (Human Natures, 2004) * Tramp Records
  9. Bebe na Vole – All my regrets (2:15) (Time of great depression, 2015)
  10. Alex Puddu – Danza delle Ombre in Algeria (5:11) (In the Eye of the Cat, 2016) * schema records
  11. KAROLINA CICHA & Spółka feat. BART PAŁYGA – Za rieczkaju (4:11) (Wieloma językami, 2013)
  12. Lettuce – The Sun (4:05) (CRUSH, 2015)
  13. Baldwin Brothers – Dream Girl (featuring Miho Hatori) (4:52) (Cooking with Lasers, 2002)
  14. Abstract Truth – It’s Alright With Me (2:57) (Silver Trees, 1970)
  15. 79rs Gang – Drama (4:11) (Fire on the Bayou, 2015)
  16. Mop Mop – Run Around (Feat. Fred Wesley and Anthony Joseph) (5:16) (Isle Of Magic, 2013)
  17. The Rebels – Rhodesia (2:59) (1976)
  18. Xylouris White – Old School Sousta (3:43) (Goats, 2014)
  19. Nicola Conte & Stefania Dipierro – A Gira (3:37) (Natural, 2016)
  20. Damien Jurado – November 20 (2:00) (Visions of Us On the Land, 2016)
  21. Damien Jurado – Mellow Blue Polka Dot (3:27) (Visions of Us On the Land, 2016)
  22. Spearhead – People in tha Middle (5:02) (Home, 1994)
  23. Charles Bradley – Ain’t It a Sin (3:52) (Changes, 2016)
  24. Kinny & Horne – Why Me (3:27) (Forgetting To Remember, 2005)
  25. Akira Ishikawa Count Buffalo Jazz And Rock Band – Sandstorm (4:27) (Bakishinba – Memories Of Africa, 1970)
  26. Andrew Bird – Capsized (3:41) (Are You Serious, 2016)
  27. Antena – Camino del Sol (3:42) (Camino del Sol, 1982)
  28. Death And Vanilla – Time Travel (4:10) (To Where The Wild Things Are…, 2015)
  29. Barrington Levy – Murdera (4:42) (Acousticalevy¸2015)
  30. Alexandre Klinke – Avesso (Lugares, 2016)
  31. Corey Harris – House Negro Blues (Fulton Blues, 2013)
  32. Cymande – Zion I (3:29) (cymande, 1972)
  33. Bonobo – Kong (3:47) (Black Sands, 2010)

 

 

איזו חסה מצויינת:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחת ששומעת – גם בפייסבוק!
אחת ששומעת – כל יום חמישי, 12:00-14:00, רדיו מהות החיים
לינק ישיר לעמוד שלי, להאזנה און-דימנד: bit.ly/musictherapyeliana

להאזנה בשידור חי: live.eol.co.il
בטלויזיה: HOT – ערוץ 87 | YES – ערוץ 71
אפליקציה לסמרטפון: Eol Radio (אנדרואיד/אייפון) או באפליקציית Tunein
~~~~~~~~~~~~~~~~~~

more
Standard

אחת ששומעת #227 | 19/5/2016 | מנטרה

♫♫ PLAY >> Listen to the Show

תוכנית ראשונה מברלין הרחוקה (הוקלטה מראש, אבל שששש, אל תגלו לאף אחד). מה שחשוב זה שקיבלתי ויזה לשנתיים, ושמצאתי פה אולפן רדיו שבו אוכל להקליט את התוכנית בכל שבוע, ושהחיים מתחילים מ-ע-כ-שיו!
להתחיל קורס גרמנית אינטנסיבי, למצוא דירה, לפגוש אנשים, למצוא עבודה. חיים חדשים.

לא מספיקה כלום, גם לא להשלים את הפוסטים שהתחלתי לכתוב. ובכלל – כל זמן שאני מבלה מול המחשב במקום לשוטט בעיר הענקית הזאת, שאני עדיין לא מכירה בכלל, מרגיש לי כמו בזבוז זמן. אבל החיים עצמם נמצאים הרבה פעמים בתוך המכשיר הזה, ולא רק בחוץ. אז מקווה להעלות פוסט ראוי מתישהו עד סוף השבוע, ולספר קצת.

ובינתיים, מוזיקה!

תוכנית שמתחילה בתפילה לשחרור הראש ולפתיחת הלב, ממשיכה בשיר השלמה ופרידה מחיים טובים ועשירים, ולוקחת למסע של שעתיים בין גוספל, בלוז, נשמה, פולק ופ’אנק, בטיול שעובר בכל היבשות כולן (כמעט). תרפיה במוזיקה.

רשימת השידור:

  1. Me’Shell NdegéOcello – free my heart (5:21) (Peace beyond passion, 1996)
  2. Loretta Lynn – Lay Me Down (feat. Willie Nelson) (2:50) (Full Circle, 2016)
  3. The Fantastic Family Aires – The Color of God (2:56) (VA – Christians Catch Hell (Gospel Roots 1976-79) (2015)
  4. Django Django – Porpoise Song (5:18) (Late Night Tales – Django Django, 2014)
  5. Glen Adams – You Can’t Hide Love (3:05) (VA – Jamaica Funk – Original Jamaican Funk and Soul 45s, 2007)
  6. Creative Source – Magic Carpet Ride (3:13) (Creative Source, 1972)
  7. GoGo Penguin – Quiet Mind (4:23) (Man Made Object, 2016)
  8. Andrew Bird – Puma (3:31) (Are You Serious, 2016)
  9. Bobbi Humphrey – Trip (5:30) (Fancy Dancer, 1975)
  10. B. & The Underground Kingz – The Trill Is Gone feat. Mr. 3-2 & Ronnie Spencer (6:11) (Amerigo Gazaway – Soulmates projectCollaborations That Never Were.)
  11. The Bamboos – The Wilhelm Scream (4:27) (Medicine Man, 2012)
  12. kanaku y el tigre – si te mueres manana (3:52) (Quema, Quema, Quema, 2015)
  13. Lucas Santtana – O Deus Que Devasta Mas Também Cura (3:32) (O Deus Que Devasta Mas Também Cura, 2012) Mais Um Discos
  14. 4th Coming – Don’t Let Him Take Away Your Mind (Impact Version) (4:10) (Don’t Let Him Take Away Your Mind (single), 1971)
  15. Anderson .Paak – seven Nation Army (4:13) (Cover Art EP, 2013)
  16. David Byrne – Dance on Vaseline (5:08) (Feelings, 1997)
  17. Yamasuki – Yokomo (3:11) (Le Monde Fabuleux des Yamasuki, 1971)
  18. Snooze – Before Sunrise (4:54) (The Man In The Shadow, 1998)
  19. Lou Rawls – For What It’s Worth (2:55) (Blue Juice vol. 1, 1996) (1968)
  20. Bixiga 70 – Ventania (5:36) (Bixiga 70 III, 2015)
  21. The Tibbs – Next Time (3:02) (Next Time / The Story Goes, 2016)
  22. Boris Gardiner – Deadly Sting (3:01) (Every Nigger Is A Star, 1973)
  23. Estère – Reptilian Journey (Jordan Rakei Remix) (2:37) (Estère, 2014)
  24. Holly Golightly – Seven Wonders (2:46) (Slowtown Now!, 2015)
  25. Nina Simone – Trouble In Mind (2:41) (Pastel Blues, 1964)
  26. Groupe Folklorique Montagnais – Tshekuan Mak Tshetutamak (4:11) (VA – Native North America vol.1 – Aboriginal Folk, Rock & Country 1966-1985, 2014)
  27. Renata Rosa – Laranjeira (3:38) (VA – Mais Um Discos presents Mangue-folk, 2012)
  28. Karl Hector & The Malcouns – Ngunga Yeti Fofa Feat. Nicolas Tounga (4:04) (Can’t Stand the Pressure, 2015)
  29. Count Ossie – No Night in Zion (3:56) (Tales of Mozambique, 1975) (Remastered 2016)
  30. Sergio Mendes & Brasil ‘77 – where to now st. peter (4:14) (Home Cooking, 1976)
  31. Elton John – Madman Across The Water (Madman Across The Water, 1971)

 

The Wilhelm Scream
(למקרה שתהיתם)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחת ששומעת – גם בפייסבוק!
אחת ששומעת – כל יום חמישי, 12:00-14:00, רדיו מהות החיים
לינק ישיר לעמוד שלי, להאזנה און-דימנד: bit.ly/musictherapyeliana

להאזנה בשידור חי: live.eol.co.il
בטלויזיה: HOT – ערוץ 87 | YES – ערוץ 71
אפליקציה לסמרטפון: Eol Radio (אנדרואיד/אייפון) או באפליקציית Tunein
~~~~~~~~~~~~~~~~~~

more
Standard

חומה ועיר סביב לה

מאז שאני פה, פיתחתי אובססיה קלה לגבי החומה. חומת ברלין המפורסמת.
זאת אומרת, באופן כללי אני מרגישה צורך עז ללמוד את ההיסטוריה של המקום הזה, ולהבין קצת יותר מה עבר על האנשים שחיים פה, להבין קצת יותר איפה אני נמצאת. אבל החומה, החומה מסקרנת אותי במיוחד. ההפרדה המוחשית הזאת בין מזרח למערב, בין העיר שחולקה לשניים, הסמל שנופץ עם השחרור.
כשמסתובבים בעיר אפשר ללמוד להבחין אם אנחנו נמצאים בחלק שהיה מזרח או בחלק שהיה מערב, ולא רק בגלל האיש ברמזור. סגנון הבנייה, האם האנשים יודעים אנגלית או לא (הבחור החמוד שהתקין פה וילונות, למשל, נולד בוודאות בצד המזרחי, כי מילה אנגלית הוא לא יודע), כמה מהגרים חיים בשכונה, וכו’. יום אחד, כשחזרתי הביתה בפעם הראשונה עם ה-S1, פתאום ראיתי פיסת חומה, מעין אנדרטה קטנה, ממש ליד תחנת הרכבת, כמה בלוקים מהבית שלי.

ליד הבית, Bornholmer Strasse

ליד הבית, Bornholmer Strasse

בקיצור – פיתחתי אובססיה.
חייבת להבין בדיוק איפה החומה עברה. מה היה הנתיב, מה היה מזרח ומה היה מערב, מתי נבנתה, איך זה קרה? סיפורים של אנשים שיום בהיר אחד חולקו לשתי מדינות. רוצה להבין את החיים שהיו פה, משני צידי החומה. אולי אבין קצת את האנשים שחיים פה עכשיו.

נכנסתי לגוגל וצפיתי בכמה מפות שמראות את החלוקה של ברלין למזרח ומערב, את חומת ההפרדה. התחלתי גם לקרוא, אבל כל כך קשה לי לקרוא טקסטים ארוכים על מסך מחשב, שהבנתי שאני צריכה למצוא ספר (או מדריך טוב). והנה, ממש במקרה, נפלתי בסופ”ש האחרון על חנות ספרים משגעת שמוכרת ספרים מובחרים באנגלית, ובייגלים בניחוח יהודי-אמריקאי, ושם נפל לידי ספרון בשם THE BERLIN WALL STORY – בדיוק מה שחיפשתי.

אז עוד לא הספקתי לקרוא את כולו, אבל הספרון הזה מטלטל אותי מאד. והסיפורים והתמונות שבו מזכירים לי יותר מדי חומה אחרת, שנבנתה בארץ אחרת, שאותה עזבתי ממש לא מזמן. ברור שהסיטואציות שונות לחלוטין – מה שקרה בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה ומה שקרה וקורה בישראל, אבל בני אדם הם בני אדם. והחומות שבונים להם באמצע החיים, והסיטואציות הבלתי אפשריות אליהן הם נקלעים – דומים בעיני.

משפחות שהופרדו, אהובים שנותקו, אנשים שאיבדו את מקום עבודתם. חיים שלמים שהתנתקו והלכו בכיוונים מנוגדים.

הראשון שברח, ממש בימי הקמת החומה, היה חייל – קונרד שומאן שמו, בן 19. ראשון מני רבים – יותר מ-2,500 חיילים נמלטו ממזרח גרמניה למערבה בשנים מאז הקמתה ועד נפילתה של החומה. הוא סיפר שהחליט לברוח אחרי שראה חיילים של משמר הגבול המזרחי מונעים מילדה קטנה, שביקרה את סבתה במזרח, לחזור להוריה במערב – מרחק מטרים ספורים מגדר התיל שהונחה לסימון החומה.

הפליט הראשון

כמעט בין לילה נבנתה החומה. בסתר בסתר. אחרי 12 שנות פילוג בין מזרח למערב, בוקר אחד אזרחי שני הצדדים התעוררו לגלות סלילי תיל מונחים ברחובות, וחוסמים את המעבר מהמזרח למערב. בניית החומה התחילה מיד, והושלמה לאחר מספר חודשים, כששנה אחרי נבנתה חומה נוספת – למניעת בריחות מהמזרח למערב.

חתונה של זוג, שלושה שבועות אחרי הקמת החומה, כשהבית של הורי הכלה היה במזרח העיר, אבל המדרכה שתחתיו במערבה, ודלת הכניסה חסומה (מי אמר “חברון” ולא קיבל?).

חתונה בין מזרח למערב

פרידה שולץ – קשישה בת 77 שנמלטת דרך החלון למערב העיר, ואולגה סגלר – עוד קשישה שקופצת למותה; צילום של איש שמתבונן מחלון ביתו, הסגור בגדר תיל; מנהרה באורך 32 מטר ובגובה 1.75 מטר, שנחפרה תוך 16 יום על ידי קבוצת קשישים בני 80 בממוצע – “רצינו לצעוד לחופש בגאון, יחד עם הנשים שלנו – בנוחיות ולא כנועים”; מנהרות, כמה מנהרות נחפרו כדי לצאת ממזרח ברלין!; נהג רכבת שנמלט עם משפחתו דרך המסילה האחרונה שנותרה פתוחה; ועוד ועוד.
מה שאנשים יעשו בשביל חופש.

אני עוד קוראת, ולומדת, ושואלת. ועוד רוצה ללכת לכל אתר הנצחה ומוזיאון שיש.
איך מחלימים מנתק כזה, מקרע כזה בעם. איך מפרקים את החומה ולומדים לחיות יחד.

* ותוספת מאוחרת, תודות לערן ששלח לי את הפרוייקט הנהדר הזה של google maps – ברלין של אז וברלין של היום.
Berlin Wall in Google Street View – תקליקו – יש שפע של תמונות.

 Berlin Wall in Google Street View

more
Standard

הנה אני פה

(כל יום מחדש עוצרת רגע לחשוב איזה יום היום בעצם)

אז הנה אני פה.
היום השביעי שלי בברלין, ועד כה די התרחקתי מהמחשב – לא יכולה לקרוא עיתונים מהארץ, לא יכולה אפילו לעבור על פיד הפייסבוק שלי. קצת וואטסאפים, פייסבוק רק להודעות מחברים, ואימייל. והכל בקטנה.
מתרגלת לדירה החדשה – קטנה מאד אבל מתוקה ונוחה, בשכונה שטובה לי, עם בעל בית איטלקי חמוד וחתיך שלומד עברית כבר שנתיים, ומפנטז על לומר את קללת הנחש יום אחד, ברגע המדויק לאדם המדויק.

התאקלמות. זו מילה גדולה. “אקלים” זו גם מילה גדולה. פעם ראשונה שאני רואה את הקשר בין השתיים. ובאמת האקלים פה שונה מאד, וצריך להתרגל ליובש, לקרירות, לאור השונה. ותרבות, ושפה, וחוקים, ובירוקרטיה – צריך ללמוד הכל מאפס. כל הדברים שבארץ עשיתי בקלות, פה ידרשו ממני הרבה זמן עד שאלמד להתנהל בהם בנוחות. (שנה? שנתיים? שלוש?)
אני פה, ונעים לי בדירה, ובשכונה, ובעיר, ומזג האויר נפלא ומסביר פנים, והכל ירוק ויפה ופורח, ומלא אבקנים באויר, מחפשים מקום להפרות את עצמם. ואני ממש לא קולטת שאני פה כדי להשאר, אבל יודעת שאני לא חוזרת. לא יודעת כמה זמן זה ייקח, מתי אבין שאני באמת פה, ושפה אעשה לי חיים חדשים, אבל זה יבוא. חברה כתבה לי יפה כל כך: “עקב בצד אגודל עד שבלי להרגיש תלכי בקצב הנכון לך”. ואני מרגישה שככה זה יהיה.
לוקחת את הזמן, לא מרגישה צורך לבלוע את כל העיר הגדולה הזאת בבת אחת, אפילו עוד לא יצרתי קשר עם כל מי שאני מכירה פה, או עם אנשים שחברים שידכו ביננו. רגע, צריכה קצת זמן לנשום. ולא פחות חשוב – יש לי שני חתולים שעברו טראומה רצינית עם הטיסה והמעבר לארץ זרה, וחשוב לי להיות איתם כמה שיותר בהתחלה, עד שיחזרו לעצמם ולאיתנם, ויתרגלו לבית החדש.

היום זו גם הפעם הראשונה שאני מתיישבת לכתוב כמו שצריך. כתבתי קצת לחברים, אבל לא לעצמי. פתאום אני קולטת שאפילו לקח לי כמה ימים להתחיל לצלם! וגם לתרגול היוגה היומי שלי עוד לא חזרתי בצורה מסודרת. אבל לפחות אני ישנה טוב – אחרי חודשיים (+) בארץ בהם כבר התרגלתי להתעורר לפנות בוקר בכל יום, עכשיו אני ישנה חזק וטוב. כי אני כבר פה, כבר לא ב”בין לבין” ההוא.

כמעט כל יום מבקרת בסופר, או אפילו בכמה. נכנסת לכל סופר שנקרה בדרכי, ועוברת לאט בין המדפים, סוקרת את המוצרים, לומדת את השמות, המחירים והמותגים, מתרגשת ממוצרים שאני לא מכירה, מתרגשת ממדפי ה-BIO האורגני שיש בכל מקום, ומכמות הסופרים האורגניים (והיקרים!). הייתי גם בסופר טורקי, מרחק תחנת S-bahn אחת מפה, ב-Wedding – שכונה שנראית כאילו נלקחה ממדינה מזרח תיכונית כלשהי – עמוסת מהגרים טורקים, הודים וערבים. הייתי חייבת להגיע לסופר הזה כדי לגלות שיש טחינה בשפע ולהרגע, ומצאתי שם אוצרות מרגשים מאד, ומחירים מעולים. רוצה הכל! אבל מתאפקת. יש זמן. אני פה כדי להשאר, לא עוזבת עוד כמה ימים. יש זמן.
מחכה כבר לקנות עגלת קניות ולהתחיל לבקר בשווקים ובחנויות המקומיות ב-neukölln, שם נראה לי אמצא את המקבילה שלי לרחוב לוינסקי האהוב בתל אביב.

והכל גדול פה! המדרכות רחבות, יש מקום ללכת. ונקי, בלי זבל זרוק ברחוב, בלי קקה של כלבים בכל מקום, בלי צורך לזגזג ביניהם כל הזמן – פשוט ללכת זקוף וישר ונינוח. והעיר עצומה כל כך בגודלה (שאלתי את גוגל עכשיו – חצי מגוש דן. גדולה.). לוקחת את הזמן גם בלהכיר אותה. לאט לאט, יש זמן.

נרשמתי כבר בעירייה (אני גרה בברלין!), ושבוע הבא אפתח חשבון בנק, ואז גם אוכל לעשות ביטוח רפואי, והכל כהכנה לפגישה שיש לי ב-19 לחודש במשרד הזרים בעיר, שם אבקש לקבל ויזת פרילנס/אמן, ולהפוך להיות חוקית בגרמניה. ואז גם אוכל להרשם לקורס אינטנסיבי ללימודי שפה, ולהתחיל ממש.

מצחיק איך כל הדברים שהיו לי חשובים כל כך עד לא מזמן, פתאום חסרי משמעות. זה תהליך שהתחיל כבר בארץ, כשמכרתי את כל מה שיש לי (כמעט), אבל עכשיו הכל מרגיש רחוק כל כך וחסר משמעות, הבית שלי ברחוב לאן רחוק מרחק שנות אור, וגם חפצים שהחלטתי לשמור פתאום נראים לי מיותרים. כי יש פה הכל, ובשפע, ובזול, והחפצים הם חפצים, בסך הכל. הם כבר לא מרגישים לי כמו הבית. אני זה הבית, והחתולים שלי זה הבית, וזהו בעצם, זה כל מה שצריך.

תמונות ראשונות עם מילים קטנות:

more
Standard

לאט לאט.

לאט לאט להתחלתי למכור את הדברים שלי.
כי אני עוזבת, עוברת לברלין, ואין לי מושג מה יילד יום, ואיפה אהיה עוד שנה מעכשיו.
אם כשכל המחשבות על המעבר לברלין התחילו היה לי ברור שכל הבית שלי בא איתי, הרי שלאט לאט המחשבות האלה השתנו. הייתי נעמדת בקצה הבית, נשענת על דלפק המטבח, ובוחנת את כל הבית מצד לצד. על מה אני יכולה לוותר? לא יכולה לוותר על כלום! הרי אספתי את כל החפצים שלי במשך שנים, ויש לי חיבה עזה כל כך לדברים יפים, ואני אוהבת את הבית שלי בכל נפשי ובכל מאודי, וקשורה לכל חפץ וחפץ.
ביררתי על משלוחים ומכולות והמחירים נראו לי הגיוניים מאד, והיה לי ברור שזה מה שאעשה.

ולאט לאט זה התחיל לקרות. 
בעיקר ההבנה שאני לא יכולה לעשות צעד משמעותי כל כך, קפיצה גדולה ועצומה כל כך, כשאני סוחבת איתי את כל המשקל הזה. מה גם שאני לא מגיעה לבית קבוע – יש לי דירת סבלט מרוהטת וקטנטנה לחודשים הראשונים, ואני לא יודעת מתי ואיפה ואיזה בית אמצא לגור בו. אז איך אפשר להביא את כל הדברים איתי? ואז גם ההבנה שמחירי אחסון של חפצים הם לא זולים בכלל, ושוב – עניין חוסר הוודאות. אם אשאר בברלין ואמצא דירה – יהיה לי זמן להמתין למכולה? למה שלא פשוט אקנה שם רהיטים? זה נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני.

ויחד עם זה, התחילה ההתנתקות הרגשית מהחפצים.
זה לקח זמן, חודשים רבים. חברה מברלין אמרה לי בזמנו: “החפצים הם חפצים. את התוכן הרגשי את יוצקת לתוכם”. והמשפט הזה ליווה אותי עד שנכנס לתוכי. וזה קרה, ההתנתקות הרגשית הזו.

את המכירה הראשונה עשיתי בינואר. 
רוקנתי מגירות גדולות ועמוסות צבעים, ניירות, חומרי יצירה וגלויות; הוצאתי מהארון את הבדים הצבעוניים שהמתינו בסבלנות צבעונית, ופרסתי אותם לתצוגה על הספה; שלחתי יד לחלק האחורי של הארון, שם המתינו כל קופסאות הפח שאינן בשימוש, והוצאתי את כולן; הבאתי את גילה שתעבור איתי על הדברים במטבח ותעזור לי להפריד בין דברים שאני משתמשת בהם ו/או אוהבת אותם מאד, לאלו שלא – הוצאתי כוסות, צלחות, קעריות ועוד; עברתי על כל הספרייה שלי ובררתי מתוכה את הספרים שיימכרו; שחררתי גם את אוסף סוכריות הפז שלי (חוץ מאחד!); שלל תמונות, פוסטרים, ציורים וגלויות – שחלקם פעם היו תלויים בביתי וחלקם לא; וגם סיבוב ראשון על ארון הבגדים ושחרור של אלו שלא נלבשו בשנה/שנתיים האחרונות.
(מצחיק, כבר הספקתי לשכוח מה מכרתי אז. הייתי צריכה לעבור על התמונות שצילמתי לקראת המכירה ולהזכר שהיו לי את כל הדברים האלה).
שמתי מחירים מגוכחים ממש (בדיעבד: טעות), והכרזתי בפייסבוק על המכירה.

הרבה דברים נמכרו בגראז’ סייל הראשון ההוא, והרבה דברים נשארו.
מסקנה ראשונה: לא לעשות מחירי “גראז’ סייל”, כי זה דוקא גורם לרוב האנשים לקנות פחות או להיות בררניים יותר – דווקא המחירים הזולים שאמורים לפתות, מייצרים חשדנות לגבי האיכות.
מסקנה שנייה: באיזו מהירות שכחתי בכלל מה היה לי…
מסקנה שלישית: איזה כייף זה לפגוש בבית של חברים דברים שהיו אצלי עד לא מזמן, רק לא בשימוש. זה משמח ממש!

וכסף. פתאום כל ההתייחסות שלי לכסף השתנתה. 
המכירה, יחד עם פריטים שמכרתי ביד-2 (מכונות התפירה שלי, המצלמה שלי, כיסא וכו’) הכניסו לי מספיק כסף מזומן כדי שלא אצטרך לבקר יותר בכספומט, ויחד עם זאת חידדו את הערך של דברים: מכרתי עדשה למצלמה ב-310 ש”ח, ומיד ניגשתי עם המזומן לשלם ועד בית; שילמתי למדקר שלי עבור טיפול, וזה עלה לי כמו אופה הלחם שלי + סט קעריות אהובות.
הערך הכספי של כל דבר פתאום התחדד. האם זה באמת שווה את זה? הרי אופה הלחם שימש אותי בכל שבוע כמעט. הוא שווה הרבה יותר מה-120 ש”ח שביקשתי עבורו (שלא לדבר על מאות השקלים שחסך לי בשנה, כי אפיתי את הלחם שלי לבד).
יד אחת מקבלת והשנייה מוסרת. וההבנה של עד כמה הכסף חמקמק מכה בי שוב ושוב, בדיוק בגלל העובדה שכל שקל שיוצא אני יודעת בדיוק מאין הגיע – הצלחת שמכרתי, המחבת הקטנה, ספר, עציץ, ארון, שולחן. זה פשוט מטורף.

לא יודעת מתי ואיפה אקים לי שוב בית.
אבל אני יודעת שאם עד כה קניתי בעיקר דברים חדשים, הרי שעכשיו אני ארצה לקנות כמה שיותר דברים משומשים. מדהים לראות עד כמה המחיר יורד ברגע שמישהו כבר קנה משהו. עד כמה ה”ערך” יורד. בלי שום קשר לערך האמיתי של החפץ.
ובכלל, כרגע, אחרי שמכרתי את כל מה שיש לי, לא כל כך מהר רוצה לקנות הכל מחדש. מקווה ליהנות קצת מהאין.

more
Standard

אמיצה

אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.

“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.

ואני נעה בתוך המטוטלת הזו, שבין פחד להתרגשות. כשהלב דופק מחרדה של מה יהיה, או כשהנשמה נפתחת מהתרגשות של האפשרויות החדשות.
כמו מטבע שבצידו האחד כל מה שמפחיד, ובהיפוך קל – הצד השני מלא בכל מה שמרגש וכל מה שאפשרי. מצד אחד כל מה שלא אתגעגע אליו, ומהצד השני – כל העוגנים שלי פה. מצד אחד כל מה שיתאפשר, ומהשני – כל מה שבטוח ומוכר. והמטבע הזה מתהפך באקראיות, מצד לצד. מטלטל אותי.
“מה אני עושה?” אמרתי לחברה השבוע. מה אני עושה. “את מה שאת מדברת עליו שנים” היא הזכירה לי, “נחנקת פה”.
נכון. שנים שאני חושבת על זה, שנים שהמחשבה מנקרת לי בראש. אבל הנה אני אשכרה עושה את זה – עוזבת הכל באמצע החיים, כדי להתחיל מחדש.
חשבתי על הביטוי “להפוך דף”, ועל כך שזו באמת הזדמנות מאין כמוה להפוך דף ולשנות דפוסים והרגלים ותקיעויות ושעמומים, ולהשיל את הקליפה שלי, כדי לשחרר את ההיא שבפנים, שאולי תבלע קצת את החיים. ושהכל תלוי במינונים האלה של פחד והתרגשות – האחד מקפיא והשני משחרר. אני רוצה את השחרור.

בכל פעם שאני נלחצת, אני נכנסת לראות אילו הופעות יש בברלין בחודשים הקרובים, ויושבת מחוייכת מול צג המחשב, מרגישה את ההתרגשות מתחילה לדגדג אותי מבפנים, חושבת על כל הדברים שיהיו כעת במרחק נגיעה ממש – מוזיקה, אמנות, אנשים, טיולים, מקומות, טבע. ומיד אחר כך אני מדברת עם החברים ששם, שאומרים לי כולם “ברור שיהיה בסדר, ויהיה נהדר!”, וגם “את מגיעה בזמן הכי טוב של השנה”, ו-“מחכים לך”.
ואז אני חוזרת לנשימה.

ועד אז – אורזת את הדברים שאני משאירה פה, במטרה להתאחד איתם שוב, מתישהו, איפשהו. מתלבטת מה הגיוני וסביר לקחת איתי לשם, לחודשים הראשונים שאולי יהיו קצרים ואולי ארוכים, כי אני לא יודעת מתי אפגוש את הארגזים שלי שוב. מוכרת את הרהיטים שלי, שנאספו אחד אחד במשך שנים, ומכינה את כל שאר הדברים שלי לגראז’ סייל שאקיים עוד רגע ושבו אמכור הכל. אשכרה מוכרת הכל. הכל. נפרדת מכל מה שיש לי, כל מה ששייך לי (ואני לו).

ותכלס – לא באמת קולטת. אבל מרגישה שאחרי חודשים ארוכים כל כך של הכנות הכל כבר קורה מעצמו, וזהו, אין דרך חזרה. אני על המסוע האוטומטי שלוקח אותי לשם, ועוד מעט ממש פשוט אהיה “שם”.
ואז הכל יתחיל.

more