Page 1
Standard

אמיצה

אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.

“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.

ואני נעה בתוך המטוטלת הזו, שבין פחד להתרגשות. כשהלב דופק מחרדה של מה יהיה, או כשהנשמה נפתחת מהתרגשות של האפשרויות החדשות.
כמו מטבע שבצידו האחד כל מה שמפחיד, ובהיפוך קל – הצד השני מלא בכל מה שמרגש וכל מה שאפשרי. מצד אחד כל מה שלא אתגעגע אליו, ומהצד השני – כל העוגנים שלי פה. מצד אחד כל מה שיתאפשר, ומהשני – כל מה שבטוח ומוכר. והמטבע הזה מתהפך באקראיות, מצד לצד. מטלטל אותי.
“מה אני עושה?” אמרתי לחברה השבוע. מה אני עושה. “את מה שאת מדברת עליו שנים” היא הזכירה לי, “נחנקת פה”.
נכון. שנים שאני חושבת על זה, שנים שהמחשבה מנקרת לי בראש. אבל הנה אני אשכרה עושה את זה – עוזבת הכל באמצע החיים, כדי להתחיל מחדש.
חשבתי על הביטוי “להפוך דף”, ועל כך שזו באמת הזדמנות מאין כמוה להפוך דף ולשנות דפוסים והרגלים ותקיעויות ושעמומים, ולהשיל את הקליפה שלי, כדי לשחרר את ההיא שבפנים, שאולי תבלע קצת את החיים. ושהכל תלוי במינונים האלה של פחד והתרגשות – האחד מקפיא והשני משחרר. אני רוצה את השחרור.

בכל פעם שאני נלחצת, אני נכנסת לראות אילו הופעות יש בברלין בחודשים הקרובים, ויושבת מחוייכת מול צג המחשב, מרגישה את ההתרגשות מתחילה לדגדג אותי מבפנים, חושבת על כל הדברים שיהיו כעת במרחק נגיעה ממש – מוזיקה, אמנות, אנשים, טיולים, מקומות, טבע. ומיד אחר כך אני מדברת עם החברים ששם, שאומרים לי כולם “ברור שיהיה בסדר, ויהיה נהדר!”, וגם “את מגיעה בזמן הכי טוב של השנה”, ו-“מחכים לך”.
ואז אני חוזרת לנשימה.

ועד אז – אורזת את הדברים שאני משאירה פה, במטרה להתאחד איתם שוב, מתישהו, איפשהו. מתלבטת מה הגיוני וסביר לקחת איתי לשם, לחודשים הראשונים שאולי יהיו קצרים ואולי ארוכים, כי אני לא יודעת מתי אפגוש את הארגזים שלי שוב. מוכרת את הרהיטים שלי, שנאספו אחד אחד במשך שנים, ומכינה את כל שאר הדברים שלי לגראז’ סייל שאקיים עוד רגע ושבו אמכור הכל. אשכרה מוכרת הכל. הכל. נפרדת מכל מה שיש לי, כל מה ששייך לי (ואני לו).

ותכלס – לא באמת קולטת. אבל מרגישה שאחרי חודשים ארוכים כל כך של הכנות הכל כבר קורה מעצמו, וזהו, אין דרך חזרה. אני על המסוע האוטומטי שלוקח אותי לשם, ועוד מעט ממש פשוט אהיה “שם”.
ואז הכל יתחיל.

more
Standard

חודש אחרון

רוב הזמן מעין קהות חושים כזו.
זאת אומרת – בין אריזות וארגונים של ניירת ומסמכים והמלצות ובנק וכו’, בירורים ובדיקות ושאלות ותשובות, פרסום מודעות ביד-2 ומכירה של הדברים שהיו ביתי, מיונים ואריזות (מה לקחת? מה צריך? מה לשמור, מה למסור, מה למכור?), ניירות ועוד ניירות ובירוקרטיה, חיסונים וטיפולים – לי ולחתולים, ימים של לחץ נפשי אינטנסיבי וימים רגועים, פגישות עם חברים, פרידות שמתחילות לטפטף אט אט מתוך ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני פוגשת מישהו.
כבר חודשיים שאני מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש, לפני הציפורים – או יותר נכון: הראש מתעורר, למרות שהגוף רוצה לישון עוד. כי יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות שם.
בין כל אלה – אני לא באמת קולטת את זה שעוד פחות מארבעה שבועות אני עולה על מטוס ועוברת למקום אחר. עוברת. עוזבת. מתחילה מחדש. במדינה אחרת.

כמו שמישהו אמר לי: כבר קפצת. את באמצע הים עכשיו, בין המקום שעזבת לבין המקום שפניך מועדות אליו. תיכף תגיעי והכל ירגע.

אני הרי עוזבת הכל – את הדירה, את העבודה, את החברים והשכנים ואת שחורי החתולה של הבניין. אני מוכרת את כל רכושי כמעט – בית שבניתי במשך שנים רבות ודברים שאספתי ואהבתי מאד. איך בכלל אפשר לקלוט דבר כזה? ואם אחזור – לא יהיה לי דבר. כך או כך אני מתחילה מחדש.
והגעגועים שיהיו לי – בעיקר לבית שלי, לשכנים שלי שהם כמו משפחה, לשחורי שלי האהובה (שהשבעתי את כל השכנים לטפל בה ולאהוב אותה). ליום יום שלי הנעים והמוכר והטוב.

ובתוך כל זה, פתאום החודש האחרון מלא היכרויות חדשות, והתאהבויות חדשות, ואנשים שנכנסים לחיי רגע לפני שאני עוזבת פה, ואנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן ועכשיו הקשר מתחדש – ולו כדי לתת חיבוק אחרון (לעכשיו). משהו נפתח ומשתחרר ומאפשר, והלב שלי פתוח – כי בתוך כל הבלבול יש גם איזושהי קלילות של סוף ושל שחרור. מרגישה פתוחה לעולם ולאנשים חדשים כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, וכשהדלת פתוחה – דברים נכנסים ויוצאים. וזה מרגש אותי וממלא אותי וגם מבלבל אותי.

אז אני מרגישה קצת כמו זומבי בימים אלו. מרחפת בין העולמות.

ות’כלס – מה שאני צריכה זה בכי טוב. ארוך וחזק ומשחרר. מתישהו זה יגיע. מחכה.

more
more
Standard

דברים שנזכרים בהם כשחוזרים למקום שהיה בית

* פוסט שכתבתי לפני שנתיים, כשחזרתי מפסטיבל פרימוורה, ועכשיו מצאתי אותו בטיוטות. לא יודעת מדוע לא פרסמתי אותו. אבל הנה, מתאים ואפילו פואטי לפני המעבר לברלין.

*************

ברצלונה שלי, אהובתי.
שנה של אהבה וצמיחה ומלא דברים טובים העברתי בך. מאז אני מתגעגעת.

ברור שאחת הסיבות להחלטה לנסוע לפסטיבל פרימוורה היתה ברצלונה. שבוע שלם בעיר שהיתה לי לבית שני, בשפה שהיתה לי לבית שני.
לא ידעתי אם הספרדית עדיין בי, אם עדיין אבין, אם אוכל להתבטא. לא הייתי בטוחה אם אזכור את הרחובות, והכיוונים, ולאן הולכים. לא ידעתי אם הזכרונות ייטיבו עימי או יכאיבו לי מרוב געגועים.

20140528_121238small

אז כן, הרחובות עדיין טמועים בי, כמו השפה, שאני מבינה גם כשמדברים אותה מהר, ושאני יודעת לדבר אותה, ואפילו לדבר טוב כשהשיחה משמעותית ועמוקה.
ואני אוהבת ספרדית. אוהבת לשמוע אותה, אוהבת לדבר אותה, אוהבת לחשוב אותה, אוהבת לשיר איתה. מתענגת על הצלילים שלה, מגלגלת אותה בלשום ובנשמה. וכן, עדיין מרגישה שיכולה לחיות בה. אם לא בעברית, אז בספרדית.
כן, זו עדיין עיר קרובה ואהובה מאד.

וגם:

הימים ארוכים.
לא רק כי אני תיירת שכל היום מתרוצצת ברחובות (ובערב יוצאת להופעות), לא רק כי השמש זורחת ב-6:30 בבוקר ולא לפני חמש, לא רק כי היא שוקעת אחרי 21:00.
אלא כי מזג האויר יכול להשתנות פעמים רבות כל כך במשך היום, שכל יום יכול להרגיש כמו כמה עונות. ממש.
מתחיל מעונן וגשום, מתבהר בצהרים, ענני סערה גדולים מתקרבים אחרי הצהרים, חם בחוץ ויורד גשם עדין, ואז שוב מתבהר וכוכבי הלילה מנצנצים. גשם וגלידה, חולצה קצרה ומעיל גשם.

גשם וגלידה

השמיים של ברצלונה הם עדיין השמיים הכי יפים שאי פעם ראיתי, ותמיד מרגשים אותי עם העננים שבאים והולכים, צומחים ונעלמים.

השמיים הכי יפים בעיר הכי אהובה

מרצפות אבן עתיקות ויפות נוטות להיות חלקלקות מאד כשהן רטובות. זהירות!

הדירות הברצלונאיות/אירופאיות, שאני אוהבת כל כך הן בעצם דירות מעוטות חלונות ומעוטות אויר, עם שכנים שנמצאים קרוב כל כך, שאפשר להושיט יד ולגעת בם (לא רוצה!)

הושט ידך וגע בם

הידיות של הדלתות תמיד ממוקדות נמוך מדי או גבוה מדי. כאילו לא הצליחו להחליט על הגובה המדויק.

הרצועות של הכלבים קצרצרות, הם צממודים לרגליים של הבעלים כשהם מטיילים יחד, ואני תמיד קצת מרחמת עליהם.

השירותים הציבוריים נקיים. פשוט כי הנשים בברצלונה לא משתינות באויר מתוך פרנוייאת  ה”שלא יגע בי” הישראלית. הן יושבות על האסלה, ומשתינות לתוכה (ולא עליה ולכל עבר), וקסם! השירותים נשארים נקיים כך שלא צריך להשתין באויר.

וגם:

דברים שהשתנו. כמו להרגיש את המצב הכלכלי שהתדרדר רק מתוך הידיעה שגונבים פלאפונים בטירוף, שצריך להזהר. זה לא היה בברצלונה שהכרתי.

או דברים שלא זכרתי (או שהשתנו?) – כמו ריח הביוב שפושה ברחובות רבים במרכז העיר.

more
Standard

שליחות של שנתיים בברלין

שלום, אני נוסעת.

עוד מעט אני עולה על מטוס עם שני חתולים וכמה מזוודות (וחברה אהובה מלווה), לנסות את מזלי במקום אחר, בעולם אחר.

זו החלטה שהתבשלה במשך זמן רב מאד, לאט לאט. ההחלטה הכי כבדת משקל שקיבלתי בחיי, ושלקח לי הכי הרבה זמן לקבל. אבל היא התקבלה, וזה קורה, ובלילה האחרון של פסח אני טסה לברלין, בתקווה לחיות שם תקופה.

אני קוראת לזה “שליחות של שנתיים בברלין”, כי ככה אני מבטלת את המוחלטוּת של המעבר ולא נלחצת מהמחשבה, אלא רק נהנית ממנה – כמו לקראת הרפתקאה מרגשת – עיר חדשה, מדינה חדשה, תגליות, אנשים, הופעות, מוזיקה, טיולים, אירופה! וגם כי ת’כלס – אין לדעת מה יהיה. אולי אקבל ויזת עבודה ואולי לא. אולי אמצא את עצמי שם ואולי לא. אולי אחיה שם שנים רבות ואולי לא. אם למדתי משהו בחיים האלה זה לנסות להיות כמה שיותר בכאן ועכשיו. וכאן ועכשיו בא לי לגור בברלין תקופה.

אין ספור סיבות הובילו אותי להחלטה הזאת.
לפני שנתיים כמעט, בקיץ ההוא, עמדנו בחדר המדרגות כמה שכנים, מחזיקים את העוללים בידיים כשאזעקות נשמעות ברקע, ואופיר אמר לי “זהו, אני עוזב את הארץ”. ואכן, תוך שנה הם עברו להמבורג, גרמניה. תהליך העזיבה שלהם עורר אצלי משהו, שלקח לו זמן לקבל ממשות, אבל לאט לאט זה התגבש – בירורים באינטרנט, קבוצות פייסבוק, חברים שעשו את הצעד, מכרים, חברים של חברים – כל מי שיכולתי לדבר איתו, וגם ביקור בן שבועיים בהמבורג וברלין שאחריו העניין נסגר, למעשה.
ובכנות – אני מרגישה שהתייאשתי מהמקום הזה, מהבית שלי, מישראל. אני תמיד צוחקת שאני האדם הכי פאסימי שיש, ושהעתיד שאני צופה לישראל אפל מאד. אבל בשנה-שתיים האחרונות התחלתי לראות לאט לאט את החזיונות הקודרים שלי מקבלים בשר וגוף, וחוץ מקומץ לוחמי חירות וצדק, אני רואה איך רוב האנשים סביבי מרכינים את הראש עוד יותר, עוצמים עיניים ומתעסקים בלשרוד את היום-יום, במקום להלחם עליו ועל העתיד. והתייאשתי. התייאשתי כי אני כבר לא מאמינה שיש מי שיילחם עבור המקום הזה.
אני לא יודעת מה יהיה פה, ואני כל כך מקווה שאני טועה. אבל יותר מדי פעמים פחדתי בשנים האחרונות. פחדתי בהפגנות (אל אלוהים, כמה פחדתי!), פחדתי באוטובוסים, פחדתי מהמחשבה של מה האנשים סביבי יעשו לי אם הם יידעו שאני שמאלנית, שאני ביקורתית, שאני חושבת ששוברים שתיקה זה הדבר הכי טוב שקרה פה לאחרונה? פחדתי מהתשובה שהרגשתי. וזו תחושה ממש מחורבנת, לפחד ככה בבית שלי, מהעם “שלי”.

זו מחשבה מוזרה, שמתקרבת ומתרחקת ממני כל הזמן. אני לא חושבת שאפשר באמת לקלוט את זה, מה גם שמעולם לא עשיתי צעד ברור כל כך. גרתי בניו יורק וגרתי בספרד, אבל שניהם קרו כמעט “במקרה”, ולא מתוך החלטה לעזוב. הפעם זה שונה. שונה מכל החלטה שקיבלתי בחיים.

מחסנת את החתולים, מכינה מלא מסמכים נחוצים – קורות חיים, מכתבי המלצה, הצעות עבודה, מסמכים, פגישות. ממיינת חפצים – מה נשאר ומה הולך. מה עושים עם הכל? איך מתמודדים עם חיים שלמים שנעזבים מאחור?
רואה את הבית שלי מתרוקן לאט לאט מחפצים. מוכרת עוד ועוד כלים, רהיטים, מכשירי חשמל, קופסאות פח ודברים שאספתי במשך שנים. משתחררת צעד צעד מההתקשרות הרגשית שלי לחפצים האלה, כדי להפוך קלילה יותר בצעד הגדול הזה. מקווה שלא אתחרט על דברים שהיו ואינם עוד, אבל מקפידה לשמור רק את אלו שבאמת מסמלים רגש יותר מאשר יופי.
מסתכלת על הפליטים שנמלטים על נפשם לאירופה, כשילקוט על גבם ותו לא, ונזכרת שוב עד כמה אני ברת מזל בחיים האלה. (למרות שהייתי הורגת עבור דרכון אירופאי :).

כבר חודשיים בערך שאני מתעוררת כל בוקר לפני חמש. מעניין מתי אחזור לישון רגיל. אולי כשכבר אהיה שם, אולי גם שם ייקח לי זמן. הדרך בעצם רק תתחיל.
שיהיה לי בהצלחה. שליחות של שנתיים זו אחלה הרפתקאה!

more
Standard

דחוף לתת לעצמי / דוד אבידן

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת,

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,

לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.

בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.

זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,

וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.

לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,

וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.

.

עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.

בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.

אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.

אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.

אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.

.

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.

הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.

יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,

אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.

אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.

הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.

הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.

הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.

הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.

כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

more
Standard

המוזיקה של ילדותי – פוסט אורח של ערן אבן

 

אי שם בשנת 93′, “פופוליטיקה” בערוץ הראשון, פאנל בנושא “שירת מחאה, מוזיקה והזניית השפה העברית”. מסביב לשולחן, בין היתר, אביב גפן, חמי רודנר, דליה רביקוביץ’, לפיד האב, דדי צוקר ועוד כמה. הם מדברים על המוזיקה הצעירה, זו שאני שמעתי אז, על כמה היא לא ברורה, לא “קוהרנטית”, כתובה ב”עברית של בוגרי אולפן” (ציטוט של דליה רביקוביץ’ שנחרט עמוק בזכרוני עד היום).
חמי רודנר אמר באותו הפאנל, במשפט שאותו אני מתקשה לצטט באותו הדיוק בו ציטטתי את רביקוביץ’, שבגיל הנעורים, מוזיקה מהווה מזור גדול עבור השומעים אותה. המילה “מזור” נתקעה לי במחשבות. פעם ראשונה ששמעתי אותה. הלכתי לחפש במילון. תרופה, מרפא.
וזה הרגיש לי כמו ההסבר הפשוט ביותר למה שמוזיקה עשתה לי. 

הפטפון שעל המזנון בסלון בית הוריי היה עבורי, ילד קטן שאהב ללחוץ על כל כפתור אינטרקום שנקרה בדרכו, צעצוע ראוי, וכך מדי שבת, כראשון המשכימים בבית, הייתי ליד הפטפון והמגבר. היו שני תקליטים שזכרתי, לפי העטיפה, שאני אוהב לשמוע וביקשתי שישימו לי. הראשון היה פסטיבל שירי ילדים מס. 12, שעל עטיפת התקליט היה מצויר שולחן יומולדת עמוס ממתקים ושתייה צבעונית. זוכר את עצמי מביט בערגה על השולחן הזה שעות כאילו היה שולחן אמיתי במסיבה אליה אני לא יכול להיכנס. האלבום השני שאהבתי היה האוסף הזהוב של בוני-אם. בהרקדות ימי שישי שהיו עושים לנו, בבית הספר היסודי ע”ש יונתן נתניהו בנתניה, אחד השירים הקבועים היה Sunny, ותמיד הפליא אותי, בתור ילד קטן, שלהורים שלי ולישראל, המורה שהפעיל את ההרקדה, היו את אותם האלבומים בארסנל. כשגדלתי ופילסתי דרכי לתוך אוסף התקליטים של משפחות ובתים אחרים מלבד זה שלי – הבנתי שחיבתנו לבוני-אם לא הייתה מקרית.

בשבתות בהן היינו יוצאים לטייל בארץ, או יוצאים בשעת בוקר מוקדמת לביתם של סבא וסבתא בלוד, אני זוכר את הפתיח של “על בטוח” ברשת ג’ מתנגן מהרדיו טייפ בפז’ו, ואנחנו נוסעים בשדרת הדקלים שלאורך כביש היציאה מנתניה וקלטת אחת יחידה שזכורה לי שהיתה באוטו ושמענו נונסטופ – “אהבת חיי” של חיים משה, קלטת שכולנו, חצי מתוך הרגל וחצי מתוך אסוציאציה כנראה עם היציאה לטיול של שבת בבוקר, מאוד אהבנו. בשבת אחת חמה של החופש הגדול, לקחו אותנו ההורים לספארי ברמת גן. כמה שעות לאחר מכן, בסוף אותו היום, חזרנו לאוטו כדי לגלות שהקלטת האפרפרה, שנחה על הדאשבורד, נמסה ושינתה צורתה מחום השמש.

הקלטות (המועתקות) הראשונות שלי. בשיא פריחתו של ענף היהלומים בארץ, עבד אבא שלי כחותך יהלומים במפעל אחד מני רבים שישב במתחם הבורסה ברמת גן. סמוך למפעל בו עבד, עמד בחור שמכר קלטות טייפ מועתקות של אלבומים פופולאריים. לא העתקים מושקעים, עם עטיפות מודפסות כאילו-מקוריות כי אם העתק הכי פשוט, כששמו של הזמר/ת כתוב בעט שחור על העטיפה. לזכרוני המעומעם, אפילו שם האלבום המועתק לא צויין שם. אז ערב אחד, אבא שאל אותי, אז בן 7, ואת אחי ואחותי הגדולים ממני – אילו קלטות כל אחד רוצה שהוא יקנה לו. כזכור לי – כל אחד מאיתנו יכול היה לבחור שניים. אני בחרתי סינדי לאופר ופול יאנג. שתי הקלטות הראשונות שלי.

במפתיע, את סינדי לאופר רק חיבבתי בעוד פול יאנג היה מושא הקראש הרציני הראשון שלי (אם כי קצר מאוד). בחלוף השנים, התהפכו היוצרות ולאופר לקחה ממנו את כיסא הכבוד.

לצד הקול שלו והמוזיקה המעולה שלו – הצד הוויזואלי של השירים, דרך הוידאו קליפים שראיתי ב”עד-פופ“, פרטו לי על מיתרי הרגש. בתוך ילד קטן, שעוד לא יודע להבדיל בין קיטש לרע, כל וידאו שניסה לספר לי סיפור, גיבור, אנטי גיבור, דמעות, שפת גוף סובלת, הפך אותי והיה בכוחו להזיל דמעותיי. Stay for good this time.

עוד וידאו קליפים מכוננים: קליפ נוסף שפשוטו כמשמעו, השאיר בי טראומה – וידאו שהזדמן לי לראות פעמים ספורות, ודי נדירות בילדות, של להקה שלא ידעתי את שמה וגם לא את שם השיר. רק הסקסופון והקול הגבוה (שחשבתי אז שמאחוריו עמדה זמרת) והתסריט סוחט הדמעות שגם היום, כשאני צופה בו, נראה כזה שצריך לבוא עם אזהרות טריגר. שנים ארוכות אחר כך, בסביבות גיל 19, התברר לי שמדובר ב-It’s raining again של סופרטרמפ, להקה שלמדתי לאהוב מאוד, בייחוד את אלבומם המופתי Breakfast in America.

קליפ נוסף שגרם לי לבכות אבל גם גילה בפניי יוצרת בה אתאהב עד כלות מאוחר יותר, הוא Cloudbusting של קייט בוש.

וקליפ אחד מיוחד, שעשה לי רע, מבלי לדעת שבאופנים רבים הוא הולך לספר את הסיפור שלי, הוא smalltown boy של ברונסקי ביט.

      

התקליט הראשון שקניתי. מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי בכיתה ב’, אוסף שקל לשקל, 18 שקלים חדשים סך הכל (זה היה המחיר אז) וקונה את התקליט הראשון שלי. את WOW של בננרמה

זוכר גם בוקר יום שישי אחד, בו ביקשתי מאבא כסף כדי לקנות את צעד אחד לפני הנהר של גלי עטרי בקלטת, עם השיר נ.ב שמאוד אהבתי. זוכר את עצמי הולך לעיר עם חבר, קובי, לחנות המוזיקה של שרייר. אני קניתי את עטרי והוא קנה את הפסקול של ריקוד מושחת.

איך להיות אשה 1: אחרי בננהרמה הגיע הרבה קים וויילד, מעט מדונה ומאוחר יותר הקראש הגדול על קיילי מינו. לא פלא שאז, כילד, וגם היום, יש לי חיבה עזה לויזואליה של שיער בלונדיני מחומצן עם שורשים שחורים ושפתון אדום, ושפתון בכלל. באמת ובתמים, כך חשבתי שככה צריכה להראות אשה. שרק ככה יפה.

מדהים\ מטריד אותי היום האופן בו העולם הזה, למרות המוזיקה שאהבתי ואוהב עד היום, הצליח לייצר גם עבורי, ילד שמגיל קטן הבין באופן לא מפורש שהוא הומו, דימוי ברור וכמעט יחיד של מהי נשיות.

איך להיות אשה 2: הבלונדינית הבאה, שהביאה איתה אג’נדה אחרת לגמרי, הייתה אנני לנוקס ביוריתמיקס. הלהקה הזו, כמו גם דפש מוד (שנכנסו לי לתודעה) ואירייז’ר (שנכנסו לי עמוק ללב) הגיעו מכיוון החדר הסמוך, מאוסף התקליטים של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, ובדיעבד – התקליטים שלהם האזינה היו הבסיס האיתן שעליו האהבה שלי למוזיקה נשענת היום. שיר אחד ספציפי של יוריתמיקס, והוידאוקליפ שליווה אותו, היה בשבילי בית ספר. לא הבנתי עדיין מה בדיוק אני לומד ממנו אבל הבנתי שזה משהו אחר לגמרי מכל מה שלמדתי עד כה, לגבי כוחם של יצירה ושל אימג’.
אהבתי ולמדתי אנגלית מהר, יותר מרוב הילדים בכיתה שלי, ועדיין – לא באמת יכולתי להבין את כל מה שהיא אומרת שם, אבל הבנתי. המוזיקה דיברה, בקול ברור וחד ודוקר.

קצת הרבה אחריה, ב-1992, גיליתי במקרה בשידורי MTV אסיה את פי ג’יי הארווי, ואפשר לומר שהשיר הראשון מאלבומה הראשון הוא היה גם הראשון שנכנס לי כמו סטירה מצלצלת לאוזן. זוכר בהתרגשות איך ב-1996, במהלך נסיעה לפולין (נסיעה ראשונה לחו”ל), קניתי בחנות דיסקים בקראקוב את הקלטת של אלבומה הרביעי עם ההתרגשות הזו של לקנות את המוזיקה שלך בחו”ל, עם מדבקת מחיר בזלוטי.

איך להיות גבר: אז קראש קטן על פול יאנג הפך לקראש עיקש וארוך על אדם. בקיץ, היינו נוסעים, המשפחה וחברים, דרומה לאילת. יוצאים מנתניה בשתיים בלילה, בתכנון להגיע לאילת לקראת שמונה, אבא על ההגה ואנחנו מסביבו לא מצליחים להחזיק את עצמינו ערים, כאשר כל פעם אחד אחר מאיתנו אמון על המשימה של לשבת לידו ולארח לו חברה ערה. בתורנות של אחי, הוא היה מדבר איתו על משחקים של מכבי בנתניה. בתורנות שלי – מאזינים לאדם. נגמר צד, הופכים צד, הופכים צד שוב.
אחרי אדם, לא חדר אף זמר לתוך חדר נעוריי, אליו “הורשו” להיכנס רק זמרות.
רק שנים ארוכות לאחר מכן, הגיע אלבומו הראשון אביב גפן והפך את עולמי כמו שאף אלבום אז לא הפך.
וגם היום, אני מוצא את עצמי, מסיבות כה רבות שהפסקתי כבר למנות, חווה את אותה התרגשות מול האלבום הזה. הגבינה המותכת שהיא קולו של גפן, הסינתיסייזר, והמילים שלו שקועקעו לי בכל פינה בחדר נעוריי, ממנו מיאנתי לצאת עד כמה שיכולתי. שנינו שווים.

אחריו בא ברט אנדרסון מסוויד, שפשוטו כמשמעו, היה גרסה חיוורת של מי שחשבתי שאני רוצה להיות. שנה אחריו, באיחור אופנתי אך בתזמון מושלם, חבר טובה הביא לי מיקסטייפ (אז לא קראנו לזה כך) של הסמיתס, ובמוריסי, לפחות נכון לגיל הנעורים, תמו חיפושיי. 

לימים הבנתי שתקליטים שונים יכולים ומוטב להם לשבת על אותו המדף, אבל הבנה חדה יותר היא שהרעיון הרומנטי של להתאהב באדם אחר על בסיס התאמה מוזיקלית קוסמית יכולה להתברר כאסון שאין כמוהו.
כמו שמוזיקה שונה מתקיימת על אותו המדף – מוטב שככה גם יהיה בן הזוג. שונה ומהמם.

==========================

ערן אבן הוא חבר יקר, צלם מוכשר ומורה לעיצוב אופנה. בקרו באתר שלו: eranevan.com, יש שם צילומים שמרגשים אותי.

ערן הוא גם הראשון שקיבל את ההזמנה הפומבית שלי לצלול לזכרונות הילדות והנערות, ולפלס את דרכו לתוכה וממנה באמצעות המוזיקה.

רוצים גם? מוזמנים לכתוב לי

ערן אבן

more
more