לפני הכל – זו לא היתה “הופעה”. לא. המינוח הכי קרוב שאני מצליחה לחשוב עליו הוא “אופרת רוק”. כי זה היה מופע תיאטרלי מופלא. עם תפאורה ותאורה שלא ראיתי כמוהם מעולם, עם עשרה נגנים, וזמרי ליווי, ושחקנים ובמה שהופכת כל פעם למשהו אחר. מסע בן שלוש שעות לתוך הראש של קייט בוש.
גדלתי בבית של ספרים ושל מוזיקה. מאות (אלפי) הספרים של אבא, בכל מקום אפשרי, וארון התקליטים, שאהבתי כל כך להסתכל בו כשהייתי קטנה, וכשגדלתי – “לגנוב” ממנו תקליטים לחדר שלי (ואבא היה “גונב” אותם חזרה למטה). לפעמים אני מתבוננת בבית שלי עכשיו, ורואה עד כמה הוא מהדהד את הבית של ההורים שלי, שלא איתנו כבר די הרבה שנים, כמה הוא דומה לבית שגדלתי בו. והמוזיקה שהיתה בבית, ושתמיד אחשוב על הבית ועל ההורים כשאשמע אותה – הרבה מוזיקה ישראלית – מתי כספי, חווה אלברשטיין, הדודאים, שלישיית גשר הירקון, וגם הרבה ביטלס והרבה מוזיקה של שנות החמישים-שישים – בלדות אהבה של אבא שלי, שכל ערב היה פותח את הרדיו על קול השלום של אייבי נתן, לתוכנית האהובה עליו: The twilight time. (הנה כמה דוגמאות למוזיקה שאבא אהב כל כך, ואני איתו).
אנחנו לא יותר מאשר טיפה של אור,
כוכב נופל,
ניצוץ בודד בזמן השמיים.
אנחנו לא מה שהיינו רוצים להיות,
אולי רק דופק מהיר בדממה העתיקה
בגיל של השמיים.
אנחנו לא יותר מאשר טיפה של ים,
בדיחה של אלוהים,
ניצוץ של שמש, בגן של השמיים.
אנחנו לא הולכים
בין תיקתוק לבין מפץ גדול.
רק גרגר של מלח בים השמיים.
“Why We Build The Wall” | Anaïs Mitchell – HadesTown (2010)
Why do we build the wall?
My children, My children
Why do we build the wall?
We build the wall to keep us free
That’s why we build the wall
We build the wall to keep us free
כשאני יושבת פה עכשיו, והאויר של אוגוסט עוטף אותי חם ולח וסמיך, הביקור שלי בפסטיבל Way Out West בשבדיה מרגיש כמו חלום רחוק, כמו ביקור ביקום אחר. האור של השמש בשבדיה שונה, בהיר ולבן. Crystal clear, אמר לי האיש במלון, ובאותו רגע הבנתי את משמעות הביטוי. ממש כך, צלול, ברור כשמש.
ביום ראשון בערב הלכתי להופעה של יאיר יונה ומאט בולדווין בלבונטין 7.
זה היה שונה מאד ממה שדמיינתי, בעיקר כי הם הופיעו בנפרד – קודם מאט ואז יאיר. שני נגני גיטרות שלוקחים כל אחד למקומות שונים כל כך, אבל גם דומים, איכשהו.
חייבת להתחיל בבנין הסינמטק החדש, שבאמת, פשוט כל כך מכוער ונטול השראה שלא יאומן שמישהו תיכנן ועיצב אותו במחשבה תחילה, ויתרה מזאת – קשה להאמין שמישהו (להלן: משלם המיסים) שילם על זה.
הכניסה היא כמו כניסה לקניון מפואר. זו התחושה. הכל גדול ומנוכר ונטול נשמה.
